על האמת הפשוטה שלנו

dandelion-431079__180

נחוצה פדות ממחלת הנפש הישראלית: הנכונות תמיד לעמוד לשירות כל רעיון

המאמר שנכתב לפני עליית היטלר לשלטון הדן בקשר בין פדות הארץ לפדות הנפש הישראלית כאילו נכתב היום

א. כמו לחם לרעב …

לפני זמן מה נזדמן לי ללכת ברגל מפתח תקוה לכפר סבא. בסביבת השרון לא הייתי זה ארבע-חמש שנים; ואותו הגידול האגדי, הניסי כמעט, של ראשית נבטי שתילים בפרדסים עם צריפים בודדים ובניינים שנער יספרם – הפך לגן-אלוהים ממש, המשתרע על שטח של קילומטרים וקילומטרים – אותו גידול עודד גם בשעת אסון זו. הפתיע והרנין אותו הפלא, אשר יותר מדי הורגלנו בו מתוך ראיה יומיומית בכדי להרגיש בו, ואף על פי כן לא נגרע מפלאיותו אף כמלוא נימה – מראה הגדולות שחוללו רוכלים, חנוונים, חייטים, מלמדי תינוקות, שמדורי דורות היה להם עסק רק עם שטרות כסף, דגים מלוחים ומלפפונים חמוצים – והם הם אשר הפכו את המדבר לארץ ברכה והם הם שהוציאו מן הציה הזאת לא רק תפוחי זהב ואשכוליות, כי אם גם תות שדה ועוד כמה גידולים שלא ידעו לפניהם – מבלי תמיכה מ"מוסד רשמי", מבלי הדרכה – רק, כפי שברי הדבר – מתוך אינסטינקט טבעי סמוי וכביר לעין שיעור, זה שמורה את גור החיה העיוור למצוא מתוך גישוש את פטמת העטין של האם המחיה.

אבל עוד יותר הפתיע כעובדה ממשית ובולטת מאוד – זה הקו החותך מאד, שכאילו בוצע בסכין חד, בין האדמה היהודית ובין האדמה הבלתי יהודית; בין ירק הפרדסים של פתח תקוה ומגדיאל-רמתיים-כפר סבא-עין חי מצד אחד, ובין השלף העלוב, מרעה לבקר ולעיזים, שבאדמות הביניים. אין זה כלל וכלל גבול בין שני גושים קרקעיים שעליהם יושבים ישובים שונים, בעלי תרבות שונה ואורחי חיים שונים; ההפרש הרבה יותר אלמנטרי בכובדו: בין האדמות היהודיות מזה ומזה מפריד לא שטח מיושב אם גם לפי תרבות אחרת, כי שטח זה של השלף העלוב המשמש מרעה לעיזים, לעומת פרדסי השרון – אין כלל לכנותו שטח מיושב; זהו חלל ריק; ריבוע גיאומטרי סתום; כתם חוורוור ומטושטש על המפה, ממש כאותם הכתמים שבהם מציינים את שדות הקרח בישימוני הקוטב. וברי היה מאד: כך הוא יישאר, הכתם החוורוור הזה, על המפה, וכך יישארו עשרות ומאות כתמים שכמותו – אם לא תבוא היד האחת והיחידה, היד הישראלית, יד אותו העם, אשר אדמה זו מים ועד מדבר היא יותר שלו מאשר אדמת פולניה של הפולנים – בתוקף געגועי תפילות ולחש נשרפים במדורות, בתוקף התמסרות ללא סוף, בתוקף הניסים הממשיים שחוללו כאן חנוונים ורוכלים נטולי קרקע אלה. רק יד אותו העם, האחת ואין שנייה לה, יכולה להחיותם ולהפכם מריבועים גיאומטריים סתם לאדמת ישוב ממלאה את אותו היעוד שאדמה צריכה למלאות: להיות מזינה ומחוננת אלפי אוכלוסים צפופים.

ולמרות אותם ה"ריבועים הגיאומטריים", הכתמים הלבנים המונחים הפקר וללא פדות לעת עתה, ושכל כך הרבה יהודים יכלו בהם לחיות ולשגשג – אותם היהודים, שאין להם מקום תחת השמש, שפניהם – אגני רוק לכל עובר, ושמשליכים את עצמם מן החלונות בכרכי פולין ובעיירותיה – למראה אותם הריבועים הגיאומטריים, הריווח הריק, שאף פעם לא ימלא על ידי אחרים, שבין כברת שטח פדוי לכברת שטח פדוי – הוברר שוב, עד כמה פשוטה ואלמנטרית היא האמת שלנו; פשוטה כמו לחם לרעב וכמו לגימת מים למתעטף בזלעפות שרב.

הנה, לנגד עיני העובר, היו מונחים הפקר, ככרות הלחם הקרקעיים האלה, שאין איש שישתמש בהם, שאין איש בעולם שהם נחוצים לו, ושיכולים וצריכים לרוות רעב של עם אחד, שאין לו פדות אחרת בעולם – ומלכות אדום בברית עם ישמעאל משליכה את ככרות הלחם האלה הפקר למדבר ולתוהו, ובלבד שלא יגיעו לפיות הרעבים – והעם נמק בחשכת גלותו – וברי היה מאד, כי כאן צריך ומוכרח לבוא וגם יבוא אותו השינוי – רעבי הקרקע יכבשו להם את הלחם הזה ויהפכו את ה"ריבוע הגיאומטרי" ואת הכתם הלבן על המפה לארץ חיה, מדינה בין מדינות העולם – אם לא יפוג בהם אותו הרצון האלמנטרי שבכוחו לשבר שערים סגורים, אשר ישנו לרעב הנאבק על פת לחמו, או לאוהב הנכסף בכוסף אלמנטרי לגוף האהוב עליו.

ולמראה שטחים מחכים אלה ללא פדות והשטחים האחרים, הזעומים עדיין מאד, שזכו לפדות – לא היה מובן כיצד המוני נוער שלמים (אין זאת כי מורים מסלפים שעממו עליהם וסילפו את תורת האמת שלנו) יכולים שלא לראות "תוכן" בשאיפתנו האלמנטרית והפשוטה בתכלית ולנוע אחרי אידיאלים "כל אנושיים" כביכול – איך הם יכולים לעזוב את באר המים חיים שלנו ואת האמת האלמנטרית הזאת עד כדי ללכת אחרי מטרות פתלתלות…

וחשבתי: ילכו להם "רחבי הלב" שחזון אחד זה צר להם באשר ילכו. לנו דיה האמת הפשוטה הזאת, ובעדה הילחם נילחם, כאשר נלחם הרעב עד אם ישיג את פת הלחם לשבור רעבונו, וכאשר יילחם האוהב, עד אם תבוצע משאת נפשו – הילחם נילחם בעדה נגד כל משטין ומצמצם ומסלף ומעכיר את מעיין הרעיון האחד – כי רעבוננו לקרקע אומלל זה גדול מאד, ובו בלבד – פדות החומר והרוח הישראליים.

wind-turbines-836619__180

ב. פדות הרוח

כשאני מדבר על "פדות הרוח הישראלית" על ידי האמת שלנו, איני מתכוון, כמובן, כלל וכלל לאותה הקריקטורה המבחילה של ה"מרכז הרוחני", שאת דמותה המציאותית ראינו במרום הרי ישראל – חכמים יושבים על רוב דשן ומתמוגגים על חוכמתם המזוייפת, בראותם בה את חזון אחרית הימים בהגשמתו, בה בשעה שהעם נמק בעוניו ואסונו בכל תפוצותיו והארץ מתאבלת בשוממותה.

מדבר אני על פדות הרוח של היחיד הישראלי, הקשורה באותה האמת האלמנטרית שלנו בכל צמצום יחידותה. כי היחיד הישראלי זקוק לפדות הנפש לא פחות מפדות הגוף; כי הנפש הישראלית מתעטפת בפיזורה הפנימי וזקוקה ל"קיבוץ הזרויים" לא פחות משהגופים הישראליים בפיזורם הטריטוריאלי זקוקים לאותו קיבוץ.

כי הרעיון שלנו הוא ריכוז כל המאווים הישראליים לנקודה האחת: עיגון מוצק של הנפש הישראלית הנקלעת בכף הקלע מרעיון לרעיון וממאווי למאווי, לנקודת יבשת אחת מצומצמת וקבועה מאד: העם והמולדת הטעונים גאולה ממלכתית שלמה.

אנו זקוקים מאד לפדות ממחלת הנפש הישראלית: זו העמידה-תמיד-נכון לשירות כל רעיון ורעיון – לאו דווקא הרעיון הקומוניסטי שבו אולי הובעה נטייה גזעית, יצר הנקמה של גזע שדוד בין גזעים שבעים ושאננים – אלא כל רעיון ורעיון; שהרי באותה ההתלהבות נשאו היהודים את רעיון הדמוקרטיה, המנוגד בתכלית לרעיון הקומוניסטי, לפני 30-20 שנה, ונושאים אותו עוד כיום בחלקם בגרמניה ובארצות אחרות; שהרי אותה ההתלהבות מראים הפאשיסטים היהודים באיטליה, מסוגה של מרגריטה צרפתי, מזכירתו של מוסולוני, כאשר מראים הקומוניסטים היהודים ברוסיה; שמע מינה, שאין כאן זיקה נפשית וקירבה נפשית מיוחדת, אלא אותו פיזור הנפש המסוכן מאד, שממנו באה נהייה אחרי כל אידיאה מרחפת באוויר בשירות סרסורית לתקופה, שבתוך תוכה הנה – עקרות מאידיאה עצמית, נישאת בדם.

ומכאן, מאותו פיזור הרוח שאינו בעצם אלא חוסר כושר לאהבה, העוגנת את האדם למשאת נפש אחת, המצמידה אותו ללא זיע אל משאת נפש זו וגורמת לו לראות בה את כל ש"י העולמות – באה אותה הנטיה היהודית החולנית ל"רחבות הרעיון". לפי מושג משובש זה, הרי הרעיון הסוציאליסטי הדואג לאנושיות כולה, יותר "רחב" מהרעיון הציוני, שאינו דואג אלא לגורל עם אחד שדוד וארץ אחת שדודה – והעם והארץ הם העם שלו והארץ שלו.

ובעצם הפיזור הנפשי הזה עם הנהייה אחרי האידיאל הגדול דווקא אינו אלא צד אחד של המחלה; חוסר הכושר לאהבה, כי רק מחוסר הכושר לאהבה בא ערבוב "הרחב" בהיקף כמותי חיצוני עם הגדול בעיזוזו הפנימי, הממשי; החיפוש אחרי "הנפח" החיצוני של הרעיון. מי שאומר שהאידיאל הציוני שלו – פדות לעם ולמולדת – הוא "צר" בשבילו, והאידיאל הסוציאלי למשל, יותר רחב הוא – הרי הוא לקוי מלכתחילה באותו חוסר הכושר לאהבה, שהוא הוא הגורם לשגיאת ראייה אווילית זו.

Delegates_at_First_Zionist_Congress

מי שייגש לאדם האוהב אשה בכל מאודו ויגיד לו: למה אתה מוסר את עצמך ליצור דל ועלוב שסופו הקרוב כליה – האם לא כדאי לך יותר למסור את רגשותיך לקוסמוס, שהוא הרבה יותר רחב ומצטיין יחד עם זה גם בנצחיות – מי שיגיד את זה לאדם אוהב; או מי שיגיד לאם המתמסרת לבנה: כיצד את יכולה להתמסר לרגש מצומצם כזה, בשעה שיש אידיאלים כל כך רחבים כמו שחרור העולם – הרי האוהב או האם יביטו עליו כעל חסר דעת, כי מחוק הדברים, שאותה נקודת השריפה הזעירה מאד, בה מתרכזת אהבתו של אדם, מתרחבת עד לשיעור האינסופיות – כי זהו טבע של אהבה. ואם לגבי אידיאל פדות הארץ והעם – נמצאים עוד אנשים שנראה להם כמצע קצר ללבם הרחב מאד – הרי אלה לקויים בהכרח בחוסר כושר לאהבה.

ומשום כך, מחוסר המסגרת המצומצמת שבה סוד כל הרחבות שבעולם, כה עקרים היו הרעיונות היהודיים במשך הדורות; מחוסרי יניקה מנקודת האהבה האחת: רעיונות ערטילאיים מחוסרי נוף שממנו יגדלו וישגשגו. כי כל הרעיונות הגדולים באנושיות הם פרי נוף ידוע, מכברת אדמה אחת מצומצמת צצו ומשם הם התפשטו כמו זן מיוחד של צמח שהופיע פתאום במקום אחד ונהפך לברכה לאדם בכל האזורים האחרים. הרעיון הלותרי היה פרי גידולה של אדמת גרמניה ההררית בפשטות נוקשותה; הרעיון הפרלמנטרי הממלכתי – פרי גידולם של איי בריטניה; הריניסנס עם כל התפשטותו – נשא בו משמש איטליה ובהירותה, כשם שהבולשביקיות היא פרי גידול אדמת רוסיה הקודרת והאכזרית ברחבות כיסופיה. בכל תולדות יהדות-הגולה מוצאים אנו רק רעיון אחד שהיה קשור במידה ידועה בנוף (האוקרייני-הקרפטי) – וזאת החסידות, כי בנקודות אלו היו יהודים מעורים בקרקע למחצה. אשר לקבלה – הרי היא גידול המולדת – הגליל העליון הארצישראלי. ואף אנו כיום נוותר על כל הרעיונות הערטילאיים לא לנו ונעדן את נפשנו בנקודה האחת והיחידה המצומצמת כמעט עד לידי נקודה גיאומטרית: ביצירת הקרקע לרעיונות, אשר אליה תיצמד הנפש הישראלית במשאת הנפש האחת ובאהבה ללא תכלית ובה תמצא את האינסופיות למאווייה.

הנפש היהודית חולה בפיזורה, כמו שהגוף היהודי חולה בפיזורו; והתרופה היחידה למחלה – עיגון ללא זיע בנוף הארצישראלי ובמשאת הנפש הארצישראלית, עיגון ללא זיע בגורל העם ואסונו ודרך רפואתו היחידה – הדרך היחידה להבקיע מחדש מעינות אהבה מפכים בנפש שלנו שנהיתה לצחיח מרוב טלטולים והרפתקאות. ואולי במובן זה ברכה היא לנו צמצום השטח, קביעות המסגרת של ארצנו הקטנה בין הים והמדבר. כי בצמצום זה, שמובנו הפנימי – הרחבה ללא תכלית – פדותנו.

"ריכוז הרוח באהבה" – לא במובן העקר והערטילאי – ה"קוסמי" של אנשי המרכז הרוחני, אלא העיגון לנקודה האחת – זאת היא הפדות שלנו. כי האם לא אהבה ללא תכלית יצרה כל מה שקיים בארץ הזאת, החל מן העברית החיה ועד לכל שיח זעיר בכל משק קטן וכל גבעול ירק בארץ?

ומשום כך כה מסוכן לנו כל משנה אידיאל, כל ניסיון להכניס ערבובייה של רעיון סוציאליסטי, או פציפיסטי, או דו-לאומי בנפש הישראלית. כי ניסיון זה, המטשטש את מטרתנו האחת, המפרנס מחדש את המחלה המסוכנת שלנו – מחלת פיזור הנפש והעמידה-מוכן לשרת לכל – יש בהם משום חידוש גלות-הנפש. משום כך כה קלה היא דרכם של המסלפים והמטשטשים, כה נוח להם למצוא אוזניים קשובות ולבבות פתוחים; כי קרקע הנפש הישראלית בנטיותיה ה"קוסמיות", בנטייתה לנפח החיצוני של הרעיון – מוכשרת מאד לגידולי רעל אלה. ומשום כך אנו רואים אותם, את אלה המעמידים מחדש במחנה אלים אחרים, למען יזנה העם אחריהם, יותר מסוכנים מאויבינו החיצוניים (האנגלים והצרפתים); כי הללו מעכבים את הגאולה, סוגרים ברשע את שערי הארץ ומפקירים אותה למדבר; אבל אין הם שוברים את הרצון לפדות, אין הם מייבשים את המעיין היחידי הפנימי שמתוכו יכול לגדול באחד הימים כוח הברזל ורצון הברזל לשחרורנו. הללו, האויבים מבחוץ, הורגים את היום הזה שלנו בכוח הברוטלי שלהם, שאחריו צריך לבוא מחר אחר בתוקף רצוננו ומלחמתנו אנו. אבל אלה המגבירים מחדש את פיזור הנפש, מחלת הדורות שלנו, והכושר החיצוני להתמסר לרעיון ללא אהבה – אלה נוטלים מאיתנו את הרצון לפדות וממיתים גם את המחר שלנו, את תקוותנו לנצח.

"ריכוז הרוח" עיגונה למסגרת המצומצמת – זאת הפדות ממחלתנו: פיזור הנפש הישראלי. כאן, בנקודה הזאת, נמצא את חזות הכל; גם את הרקע ליסורי הבודד באשר הוא בודד, לעצב של היות בן-חלוף, לאהבה ולתפארת הנוף, כאן יהיה שורש יניקתנו, שממנו נשאב את הרחבות האינסופית; כאן הפדות, שאינה רק בהגשמת הרעיון, אלא שנשיבתה החריפה והמחדשת אנו מרגישים בעצם השירות לרעיון: בריכוז בנקודה האחת, הפדות במולדת.

 

* המאמר התפרסם לראשונה ב-14.6.1932 ב"חזית העם".

* * ד"ר יהושע השל ייבין (ב' אייר תרנ"א – ח' בניסן תש"ל) – סופר ועיתונאי, מהוגי הדעות של התנועה הרוויזיוניסטית והמחתרות אצ"ל ולח"י. ב-1930 הקים יחד עם אב"א אחימאיר ואורי-צבי גרינברג את תנועת המרי הראשונה בבריטים, "ברית הבריונים". פרסם מאמרים רבים וכ-10 ספרים. ב-1966 קיבל את פרס ז'בוטינסקי על מכלול יצירתו.