עד פה

fisherman-239487__340

ההשכלה שקיבלתי בחוף של עכו

איך יצקתי לשאלתי הגליציאנערית את שאריות האינטלקט שלי

מה לעשות, מסתבר כי תקופות של צבא על שלל צורות השירות שבו, מותירות רשמים, חלקם נעימים, אחרים פחות.

השירות הצבאי גם "צובע" את דעת היחיד בשלל צבעי הקשת.

אז כמו כל סיפור אתחיל ב…

פעם, לפני הרבה שנים,כש"מבצע יונתן" אפילו לא עלה על דעתם של אנשים, וגם מלחמת יום-כיפור לא צבעה בשחור את חיינו ולא נגסה מגאוותנו, יצא לי לשרת במילואים בצפון המדינה.

לא, לא שהיתי ב"בור" שבקרייה גם לא לחשתי המלצות ורעיונות צבאיים גאונים, פורצי דרך ועתירי מעוף אל אוזנו של הרמטכ"ל. אך להודות על האמת – לא מעט ממכרַי עשו זאת. לפחות כך אמרו לחבריהם, תוך שהם מליטים את פיהם בכף ידם, למען לא יסתנן כל שמץ של סוד, מדינתי או טקטי, גלוי או נסתר.

מיקומי, בתקופת המילואים היה באוהלים הודיים גדולים עם עוד מנודבים מזדמנים כמוני לעת צרה ומצוק. אזור הפעילות שלי השתרע לחופה המערבי צפוני של עכו. ולמען הדיוק, אציין כי בשירותי זה הנפתי בגאון את שרביט הנהג וכבר לימדוני גדולים ממני כי אין עבודה המבזה את בעליה, ולעולם אינך יודע מדוע כשל הקרב, ומי האחראי לכך – לרוב מחמת המסמר הקטן שניתק מרגלו של סוס אלמוני, שכשל בגין הצליעה, והפיל את החייל שעל גבו. ואם המסמר נפל מסוסו של אוייבך – שיחקת אותה.

אז כך –

בלילות הקרירים, הייתי חורש את חוף הים ברכב הזקן, מודע לכובד האחריות המוטל עלי, ונוהג ברכות צבאית ברכב קשישא.

רובה של הדרך היה ערימות עשנות. עם הזמן פיתחתי כישרון ייחודי להימנע מלעלות עם הרכב על מקורות העשן – אלה הערימות שמילאו את כל המקום והדיפו ריח.

כפי שוודאי כבר הבנתם, שדה הקרב הפרטי שלי אכן היה אזור המזבלה המקומי.

לימים, התפתחתי והשכלתי וקיבלתי את האחריות לשוטט גם במזבלה של נהריה.

האמינו לי, אין מה להשוות בין המזבלות. בחוף עכו יצא לי לראות הרבה דגים, לוחכים את שולי החוף תוך נגיסת פיסות אצות ירוקות וזערוריות. האמת, היה כיף להיות שם. לא כמו בנהריה, שבים שלה היו רק דגים קטנים ואנמיים, חסרי מעוף ומרץ, בקיצור דגים משעממים    כיאות ליקים המקומיים.

אלא שכל הכתוב לעיל אינו תורם כלל למידע המודיעיני שאספתי.

בנהיגה במקומות כאלה, המלך הבלתי מוכתר של הצוות היה הסייר או הגשש הבדואי שהיה הולך לצד הדרך ומאשר לי להמשיך בה, כל סיבוב נוסף של הגלגל – או שלא. כשהתעייף, היה עולה לרכב, מתיישב ומביט בריכוז אופייני לו, על הימצאות חריגים בשטח, או סתם על סימנים בחול. אם מצא במזבלה דבר של ערך, היה מסמן לי לעצור, יורד ומנכס לעצמו את האוצר.

לרכב לא הייתה "מילה" של התנגדות, והוא נשא את כל המציאות בכניעה אצילית ושותקת.

לילה לילה היינו משוטטים, סורקים את מכמני החוף, מבריחים דגים שרק טוב היה לו היו מדלגים למחבת. בלילות של הצלחה יתרה היינו מעירים זוגות אנושיים מרבצם, והללו היו מסתלקים בדיסקרטיות מופגנת מן המקום.

בשעות הערב, היינו יושבים ומעבירים שיחה של גברים. שיהיה ברור, אפילו בין נהגים של מילואים יש לעתים גם גברים.

היה מאוד מסקרן להכיר את ההווי הבדואי של הגששים, הרחוק מן החוויות הפולניות היבשות של אחד כמוני, והשיחות שבינינו אכן קלחו להן. שמעתי על חבר שלהם שהכיר נערה יהודייה, ועתה הם מתגוררים בכפרו באושר יחסי מאוד.

לא, לא, אין זה מקרה יחיד, יש לא מעט מקרים כאלה.

הגליציאנער הקטן והשפוף שבי פרץ אל שטח ההפקר של התערטלות נפשית זו, ושאלתי בטיפשותי הלא מועטה את הסייר-גשש:

"ומה קורה במקרה הפוך"?

מסתכל אלי הבדואי תוהה:

"כלומר"?

נראה שלא הבין אותי כראוי.

"אז מה קורה אם ערבייה מתאהבת ביהודי", הסברתי לו בלשון שאינה משתמעת לפנים נוספות.

תוך שנייה הרגשתי כמו אידיוט.

"לא, אין דבר כזה".

אבל, כידוע לכל, פולני אינו יקה, ואם החליט ללבן עניין, ייכוף את השמיים וכל צבאם עד לקבלת הסבר ממצה.

"ובכל זאת"? הרהבתי עוז ושניתי, "מה קורה אם נערה ערבייה מתאהבת ביהודי, הרי לרגשות אין מגבלות, ודברים עלולים לקרות"? ובכך יצקתי לתוך השאלה את שאריות האינטלקט שלי.

הסייר שלי העביר מבטו אל חבריו לתפקיד, כנראה בני כפרו, ולחש לי:

"זה – לא – טוב".

המשפט נהגה במשך הרבה זמן.

על כוס קפה של ערב, סנדוויצ'ים צה"ליים ושעמום מטרף, הסביר לי אשף הקריאה בחול בצורה שאבין ובאופן חד-משמעי:

"הא, במקרה כזה אחיה, או אביה, לעיתים דודה, לוקחים אותה לטיול בסירתם, עם אחד מן הבלוקים שנותרו מן הבנייה של המחסן".

"כן"? שאלתי שאלת אידיוט. "ומה אומרים לה"?

"לא, לא הבנת, הם שבים הביתה לקראת בוקר, רק בלי דגים".