שיער בלונדי

YeivinH

יהודים בעונת בין-הפרעות (נכתב ב-1926)

"אחרי הפרעות החלטנו אני ואחי לברוח לעיר גדולה. שם, לכל הפחות, אפשר להיסתר"

נסעתי ברכבת באחת הדרכים הנידחות בפולניה. הרכבת הלכה וקרבה לתחנת קשר אחת ועתידה הייתה להתעכב שם כשעה. שכני, שישב למולי בפינה אפלה, התכוון לרדת שם. הבעתי גם אני את חפצי להילוות אליו ולרדת, אך הוא אמר לי:

אינני יועץ, פה מהלכים חיילים מפוזנה ומכים ביהודים. איני יועץ כלל וכלל לרדת.

  • ואתה, אתה תרד?
  • אני, זה עניין אחר.
  • הא כיצד: עניין אחר?
  • אני, עניין אחר לגמרי.

והוא התחיל לספר לי. פניו לא נראו לי בדבּרו, אך קולו היה כבוש, לא מאותם קולות היוצאים מפנימיות האדם; ודבריו ירדו כבדים ומתונים, כפסיעות כבדות על מדרגות של אבן.

"בתחילת המלחמה לא הרגשתי עוד כלום מאימת היות יהודי. ב'עורף' שימשתי עת קצרה. ושם, קודם כל, הפתיעה אותי הנעימות שבמצבי בתור חייל. בכלל, אדם פאסיבי אני מטבעי, ובייחוד קשה לי לדאוג תמיד לעצמי; קשה לי להכריע, לאן ללכת ומה לעשות. והנה פתאום נפטרתי מכל אלה: אחרים דואגים לי – ללחמי, למימי, לדירתי, לטבק שאני מעשן; וכשמגיעה השעה, מתקתקים הם על מכונת כתיבה באיזה משרד רחוק ורושמים פתקה קטנה: 'החייל של הרוטה (הפלוגה) השנייה חיים פטק עובר ללגיון פלוני בעיר אלמונית'. ומיד מושיבים את החתן דנן, את החייל חיים פטק, בקרון ומעבירים אותו לשם… קיצורם של דברים, חופשי אני מכל עול.

"אחר כך נשלחתי לחזית. שם, בחפירות, בטלו ההבדלים בכלל. אומנם, לפנים גם פה היו מחולקים האנשים דרגות דרגות, זה למעלה מזה. היו סגני-פולקובניקים (סגני-אלופים) וקפיטנים (קצינים), והיו יפריטורים (סמלים) פשוטים; ולכל אחד מספר "כוכבים" אחר בכותפתו ומספר סמני דרגות אחר; אבל המוות ששלט כאן, שזחל לפנות ערב בשריקה מעל ראשי האילנות, טשטש למעשה את כל ההפרש. וזכורני, מעשה שהיה: סניטר הייתי, ישבתי בסוכה רעועה, ועל ידי תקע אוהלו שר-הלגיון קוסיננקו. שר-הלגיון בנה את ביתו בשקידה רבה, חרשי הלגיון עמלו עליו שבוע שלם, ושישה רבדים של גזעי עץ קבועים היו בו, זה על גבי זה, אשוחים עתיקים, עצי תורן ממש – שריון מצוין. והנה הבקיע הפגז לתוך אוהלו והרגו, ואני ונערי וסוכתי, שרוח תיפח בה ואיננה, נשארנו בחיים. ואנוכי, היהודי החייל, רימה ותולעה, עמדתי אחר כך והצצתי בהוד מעלתו, שהכל נשערה סביביו – והרי הוא מונח כסחבה מרופשת… לא, שם היה זה דבר שבמזל, ולגבי המוות בטלו כל ההבדלים…

"אבל המלחמה נסתיימה, ואני שבתי למוסקבה, מקום שבו למדתי בראשונה ציור. אחרי שנות הבטלה הארוכות, מלא הייתי ברצון אחר להיסגר בחדר ולעבוד, לעבוד בהתמסרות… קניתי בד, מכחול, נעצים, גם אטליה עלה בידי להשיג – הכל על הצד הטוב ביותר. הרגשתי את עצמי היטב, למרות האכילה של לחם סובים וקציצות של כרוב, שאחריה נכון הייתי ללעוס את עור נעלי, ואחר כך סחרחורת נעימה בראש.

"אך באחד הימים קראתי ברחובות שוב כרוז גיוס לצבא האדום. הפעם לא הרהבתני ביותר התקווה להיפטר מכל הדאגות ולהיות מטולטל ממקום למקום, על פי פתקאות המשרדים. אמרתי לעצמי: את העניין מבראשית לא אתחיל, בשבילי די. לא אלך. אותה שעה נשמעה שמועה על אוקראינה, כי שלום בה וכי לחם שם לרוב. הדמיון הקודח צייר הרי הרים של גלוסקאות וקמח-סולת, נהרי-נחלי חמאה. נפרדתי מאמי שנשארה בעיר זו, לקחתי את אחי הקטן, את דוד, בחור אפור עיניים, ונסעתי לעיר קטנה שבאוקראינה.

"והנה הגיעה עונת הפרעות. להקות ליסטים בהנהלת אטאמאנים שטו מעיירה לעיירה. ופעם אחת חדר המון פורעים אל עיירתנו ושדדו והרגו. אני הייתי אותה שעה ברחוב. ראיתי את ההמון הרודף אחרי והרגשתי עצמי אבוד, אבוד… הפנים, פני אדם שלווים ואדישים, פתאום השתרבבו והיו לזרוביות של חיות; הידיים מתרוצצות, בעיניים האדומות אותה השלהבת הזרה שבעיני כלבי-ציד, בהריחם ארנבת בסבך היער. ואתה יחיד, והם רבים-רבים כל כך, מכאן והלאה, בכל הכפרים, בכל הערים, בכל השדות והיערות אך הם, אך הם – ואתה קטן כל כך ואובד כל כך בעולם העכשווי הזה…

"אומנם, יודע אני, אין זה אמת, הרי לא כולם כך. אני ואחי נמלטנו לבית איכר חוחולי, זכור לטוב – והוא הגן עלינו… אך מאז, מאז, עלי להודות, בשעה שאני עומד בין המון נוכרי, יש שחרדה מבוהלת, מחוסרת טעם, תוקפת אותי. סביבי אנשים שלווים, עיתוניהם לפניהם, תיקיהם תחת בית-שחיים, תרמיליהם על כתפיהם, שקועים בדאגות יום וחשבונות ממון – ולי נדמה, כי אך אחיזת עיניים היא ולשעה קלה, ופתאום ישתרבבו הפנים ויהיו לזרוביות של חיות ובעיניים הכהות תוצת שוב השלהבת של עיני כלבי ציד שהריחו ארנבת; וגרונותיהם ינהמו, והם יזנקו ויתנפלו עלי…

"עצבים נרגזים, ותו לא.

"סרתי מן העניין. אחרי הפרעות החלטנו אני ואחי לברוח לעיר גדולה. שם, לכל הפחות, אפשר להיסתר. שמענו, שהדרך בחזקת סכנה, שקוזקי דניקין מתנפלים על הרכבות והורגים יהודים; אבל במעמקי הלב עוד הבהבה האמונה, כי הרג זה מתחולל הרחק-הרחק, פוגעים הם בחיימים וטודרוסים רחוקים, ולא בבחורי חמד שכמונו פה…

"ברכבת התחפשנו לנוכרים; אני קראתי לו 'ווֹלוֹדיה', והוא קרא לי 'ואניה'. אחר כך הפרידו בינינו הנוסעים הצפופים. אני ישבתי בקרון אחד, הוא – בשני. שכני היו שני סוחרים מרוסיה הגדולה. בתחילה עבר הכל בשלום, הרכבת כבר קרבה לעיר ח. אני התנמנמתי בפינתי לפנות ערב.

"ופתאום נקישת מגפיים בקרון סמוך, וקריאה יוצאת ממלוא החזה, כדרך החיילים:

  • היש פה ז'ידים? היש ז'ידים?

"טעם מתוק מאוד הורגש בחך, והעיניים – העיניים כאילו ניתזו מן הגוף, מאליהן נאחזו בכתלים, ברצועות החלונות, תעו אנה ואנה וביקשו סדק קל להיחבא בו…

"שני קוזקים מזוינים, כתערוכות חיות של מחסן נשק, באקדחים, רובים, חרבות, משיחות של מקלעים – נכנסו אל הקרון. אחד גבוה ואחד גוץ. אותם הקוזקים שפגשתי בבתי החולים, שחבשתי אותם לפנים. עכשיו, באופל, היו שרועים וגדולים מאד, ופניהם משורבבים, משורבבים מאוד, כזרוביות של חיות.

"והם ניגשו אל האצטבה שלי:

  • היש פה ז'ידים? יקומו!

"לא זזתי ממקומי. נצנץ בידיו של אותו המגודל פנס חשמלי קטן, ועיגול לבן, סגול בקצותיו, תעה הנה והנה בחלל הקרון, האיר את ה'פפחה' (כובע קוזקי) של המגודל ואת פניו השעירים, את שכני, הרוסי בקפוטתו הארוכה – ופתאום עיוור האור את עיני, והכל נעלם בחושך סביבי.

"רק ישר למול פני נשארה עין הפנס לבדה, והעין נתקעה בי, זחלה עלי, גיששה בשערי, ניקרה בקודקודי, בקיפולי הגלימה שלי…

"ואני קפאתי תחת מבט העין הזאת, שהכיתני סנוורים. חפצתי לזוז, פרכסתי בכל כוחותי לזוז – ולא יכולתי להזיז אף אצבע. כאילו שלשלאות נשתלשלו מעין זו, כבלו את כל אברי בחישוקי ברזל דקים, כמעט שנטרפה נשימתי. הרגשתי רק, שבקרון קר מאוד, ממש צינת קרח…

"עד שזה הגוץ הניח כפו על כתפי:

  • נו, בלי שהיות, חביבי, נלך…

"'נלך' – פירושו לקרון האופיצרים, שם ירו ביהודים באקדח והשליכו את פגריהם דרך החלון.

ברכי כבר קמו מאליהן, נשמעות לפקודתו, בעוד כתפי לכודות בצבת הברזל.

"ופתאום נשמע קולו של המגודל:

  • מה אתה חפץ ממנו, תיפח רוח אמך? כלום עוורו עיניך? את אחיך-בשרך אתה אומר להרוג… האינך רואה – שערו בלונדי!

"הם שמו לב לזה ששערי בלונדי, בלונדי לגמרי כשל נוכרי. כי שערי ירושה לי מאמי; אמי ידועה הייתה בעיירתנו בצמת שערה הבלונדית…

"והמגפיים התרחקו חיש אל הקרון השני, שם ישב אחי.

"אני לא חשתי אז באחי. לא שמתי לב כלל.

"חשתי אך כי עונג לאין ערוך הוא – לנשום, להרים את החזה ולהורידו, כך, ועוד פעם להרימו ולהורידו כך, ככל אוות נפשי – כמה זה טוב! – ולראות את משאבת המים ההרוסה בעד החלון. כי כדי שאוכל עוד לראות משאבת מים זו, נכון אני לפשוע פשע, לנוול את הנפש בכל מה שצריך…

"אחי דומה היה לאבי, שחור שער היה. הם הוציאוהו לקרון האופיצרים…".

שכני הפסיק את סיפורו. בתחנה קטנה שעמדה שם הרכבת חדר אור לקרון. ראיתי לראשונה את הדובר. פניו היו רזים, עדינים מאד, עורו מוזהב, כמעט כעור אשה, ושערו לא אדמדם, כמו שמצוי בין היהודים, כי אם של קצוות פז, כשיער שלהם… רק יהודי יכול להכיר את מוצאו על פי מעמקי עיניו.

שכני המשיך:

"אגב, מדוע זה, מדוע זה כשעל אדם עבר איזה דבר קשה, נקשר הוא ביותר דווקא בקטנות החיים… הכל מתחבב עליו… אני מוכשר לעמוד שעות שלמות ולהסתכל בנערים המחליקים בשלג… קודם שעבר דבר קשה כזה על האדם, נפשו הולכת בגדולות – אידאה גדולה, אהבה גדולה; ואחרי כן, אחרי כן מחבב הוא את הקטנות, ולא ישים עוד לב לגדולות… אני בעצמי מחבב עכשיו דווקא את התמונות הילדותיות ביותר בראינוע… מדוע זה?

"אך סרתי מן העניין, עכשיו מבין אתה, מדוע איני ירא לרדת העירה! אני – זה עניין אחר. אני – הרי שערי בלונדי…

"כן, אחי היה שחור ונהרג; ואני  – בלונדי, והריני חי, ומדבר עמך כעת, אפשר לומר, שמזלי שיחק לי בנידון זה…".

הוא הרהר רגע והוסיף:

"כן, מזלי שיחק לי בנידון זה, בלי שום ספק שיחק…

"רק אחר כך, כששבתי למוסקבה, לא מצאתי בי און להיכנס אל אמי. שוטטתי בעיר, לנתי אצל מכרים, ושוב עזבתיה. כי לא ידעתי – הלא נסענו שנינו יחדיו – איך אפתח את הדלת ואכנס לבדי? העיקר, לא ידעתי איך יהיה הרגע הראשון של פתיחת הדלת – לבדי.

כך נסעתי משם – ולא ראיתיה עוד".

הרכבת עמדה. הוא נפרד ממני, לבש גלימתו ויצא החוצה.

 

* הרשימה שנכתבה בתרפ"ו התפרסמה ב-1969 בכרך "כתבים" מאת ד"ר יהושע השל ייבין.

 

* ד"ר יהושע השל ייבין (ב' אייר תרנ"א – ח' בניסן תש"ל) – סופר ועיתונאי, מהוגי הדעות של התנועה הרוויזיוניסטית והמחתרות אצ"ל ולח"י. ב-1930 הקים יחד עם אב"א אחימאיר ואורי-צבי גרינברג את תנועת המרי הראשונה בבריטים, "ברית הבריונים". פרסם מאמרים רבים וכ-10 ספרים. ב-1966 קיבל את פרס ז'בוטינסקי על מכלול יצירתו