השקרים האיסלאמיים על ירושלים ואלאקצא

alaqsa

הכרה בקדושת הר הבית ליהודים – איום תיאולוגי

ממסגד רחוק בכפר במדבר הסעודי למקום השלישי בקדושתו לאיסלאם הסוני

פתגם ערבי מפורסם אומר: "לשקרן דרוש זיכרון טוב", והסיבה ברורה: שקרן חייב לזכור את שקריו, ולמי סיפר איזה שקר, כי אם לא יזכור אותם, הוא עלול לסתור את עצמו ושקריו יתגלו. כלל זה פועל גם בעניין חשוב כמו ירושלים, שקדושתה לאיסלאם הסוני מבוססת על פרשנות פוליטית ומאוחרת לפסוק בקוראן, בעוד שלאיסלאם השיעי העיר השלישית בקדושתה, אחרי מכה ומדינה, היא העיר נג'ף שבדרום עיראק.

מקורות איסלאמיים קדומים מציינים שמסגד אלאקצא, המוזכר פעם אחת בקוראן, היה אחד משני מסגדים שהיו על יד כפר בחצי-האי הערבי (כיום סעודיה) ששמו ג'יעראנה, בין הערים מכה וטאאף. המסגד האחד, הקרוב לכפר, נקרא "אלמסג'ד אלאדנא" – "המסגד הקרוב", ואילו השני, הרחוק יותר, נקרא "אלמסג'ד אלאקצא" – "המסגד הרחוק". "מסגד אלאקצא" מוזכר בקוראן בפרק 17, המתאר את מיתוס הנסיעה בלילה של מוחמד מ"המסגד הקדוש" שהיה במכה אל "המסגד הרחוק" שהיה בג'יעראנה.

50 שנה אחרי מות מוחמד, בשנת 682 לספירה, מרד עבדאללה אבן אלזובייר, שהיה הבריון של מכה, בשלטונם של בני אומייה ששלטו בדמשק, סגר את הדרכים ומנע מבני דמשק לבוא לחג' במכה. מחוסר ברירה הם בחרו בירושלים כמקום חלופי לחג', שהוא אחת מחמש מצוות היסוד באיסלאם, וכדי לבסס את בחירתם דווקא בירושלים, הם המציאו את השקר שמסגד אלאקצא המוזכר בקוראן נמצא בעצם לא בג'יעראנה אלא בירושלים. כך קישרו אליה את המיתוס הקוראני על הנסיעה של מוחמד בלילה ל"מסגד אלאקצא" המופיע בקוראן. ומכאן נובעת התפיסה באיסלאם הסוני שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו לאיסלאם הסוני.

השיעה, שנרדפה עד צוואר על ידי בני אומייה, לא קיבלה את השקר שירושלים היא מקום קדוש, ולכן העיר השלישית בקדושתה לשיעה היא העיר נג'ף שבעיראק, שבה קבור עלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, ורבים מחכמיה. רק אחרי מהפיכת ח'ומיני בשנת 1979 העלו השיעים – בעיקר האיראנים וחיזבאללה – את ירושלים על ראש שמחתם, כדי שהסונים לא יאשימו אותם בנטייה לציונות.

השקר הראשון, אם כן, הוא עצם הטענה ש"המסגד הרחוק" נמצא בכלל בירושלים, ועל שקר זה נוספו שקרים אחרים, בעיקר זה הנוגע למיקום המדוייק בירושלים של מסגד אלאקצא. עד לפני זמן לא רב, היה מסגד אלאקצא הבניין הנמצא בדרום הר הבית, שעל גגו מתנוססת כיפה כסופה. כל שטחו של הר הבית נקרא "אלחרם אלשריף" – "המקום הקדוש המכובד". אלא שאחרי מלחמת ששת הימים החלו להישמע קולות בקרב הציבור היהודי, ובעיקר קולו של רבה של חיפה, הרב שאר ישוב כהן, שקראו להקים בית כנסת יהודי על שטחו של הר הבית. ההנחה הייתה שהמוסלמים לא יתנגדו, שכן "אלאקצא" נמצא בדרום המתחם. גם הרב גורן, מייד אחרי מלחמת ששת הימים, רצה לערוך אירועים דתיים בהר הבית.

 

הר הבית הוא הר המוריה

כתגובה לרעיונות אלה, החליטו המוסלמים כי "אלאקצא" המופיע בקוראן אינו רק המסגד שבדרום המתחם אלא כל המתחם. כדי לבסס טענה זו, הם חדלו להשתמש במונח אלחרם אלשריף ככינוי למתחם הר הבית, ובמקום זה כינו את כל המתחם בשם "מסגד אלאקצא". (פרופ' יצחק רייטר הקדיש לסוגייה זו דיון מיוחד בספרו "מירושלים למכה וחזרה: ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים" (מכון ירושלים לחקר ישראל, תשס"ו – 2006)).

אלא שהרחבה שקרית זו חשופה וידועה, ולענייננו נזכיר כאן שני מסמכים החושפים אותה: אחד ידוע ומוכר ואחד פחות מוכר.

הידוע והמוכר הוא חוברת שחיבר ב-1924 המופתי חאג' אמין אלחוסייני ושהודפסה ללא שינוי פעמים רבות בשנים שלאחר מכן. הספרון הוא תחת הכותרת: A Brief Guide to al-Haram al-Sharif – Jerusalem – "מדריך מקוצר לאלחרם אלשריף – ירושלים". לא אלאקצא. מסגד אלאקצא מופיע בחוברת רק כפרק, אחרי זה על כיפת הסלע הנמצאת במרכז המתחם עם כיפת הזהב ואחרי הקביעה כי זהו המקום שבו היה מקדש שלמה. מכאן, שעל פי המופתי של ירושלים דאז, מסגד אלאקצא הוא רק הבניין שבדרום מתחם הר הבית. זה היה המצב בעבר.

את המסמך הפחות ידוע צילמתי בביקור שערכתי לאחרונה בניו-יורק אצל חברי חיים שטיינברגר, בעל אוסף גדול של מפות ארץ-ישראל. חיים הציג בפני מפת תיירות ירדנית של ירושלים, ששורטטה בשנת 1965, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשמזרח ירושלים היה תחת כיבוש של הממלכה הירדנית ההאשמית, מבלי שהעולם לחש אפילו מילה אחת נגד כיבוש לא חוקי זה. את המפה צייר מודד רשמי ירדני בשם עבד אלרחמן רצאץ, וקיבלה אישור מרשות התיירות הרשמית של ממשלת ירדן. לכן ניתן לומר כי מדובר במפה רשמית ירדנית.

הר המוריה

   עיון במפה מראה כי ב-1965 כ-30 שנה לפני הסכם השלום בין ממלכת ירדן וישראל, מתחם הר הבית עדיין נקרא אלחרם אלשריף, והוא נמצא על הר המוריה, ואילו מסגד אלאקצא הוא רק הבניין הנמצא בדרום המתחם. רק אחרי שהיהודים שיחררו את מקום מקדשם במלחמת ששת הימים ביוני 1967, החליטו שקרני האיסלאם להרחיב את "מסגד אלאקצא" – שבמקור, כאמור, הוא בכלל במדבר הסעודי – מהבניין שבדרום הר הבית להר הבית כולו, שמא יעלה על ליבם של היהודים ללכת בעקבות דבריהם של הרבנים גורן ושאר ישוב כהן, ולבנות בית כנסת בהר.

לדוגמה: בנאום שנשא ביום השישי ב-4 בינואר 2002 שייח' עיכרימה צברי שהיה המופתי של ירושלים ופלסטין בין השנים 1994 ו-2006, הופיע הקטע הבא (תוספותיי בסוגרים, מ"ק):

"הו המוסלמים (בכל העולם), כשאנו מדברים על מסגד אלאקצא המבורך, כוונתנו היא למסגד ששטחו 144 דונם (כל שטח אלחרם אלשריף) ובכלל זה הקירות, החומות ובכללן כותל אלבוראק (הכותל המערבי), וכן הסטווים, המסדרונות, המבואות והכיכרות, בנוסף לאלאקצא המקורה (הבניין בדרום), אלאקצא הקדום (מתחת למקורה), מקום התפילה המרוואני (אורוות שלמה) והסלע המקודש (אבן השתיה, תחת כיפת הסלע), כולם אלאקצא…".

אלא שכאן נכנס עוד שקר שחושפת המפה, והוא מיקום המקדש. בשנים האחרונות שמעתי מספר דרשות יום שישי (שלצערי לא הקלטתי אותן), ובהן טענו הדרשנים כי "אלהיכל אלמזעום" – "בית המקדש (היהודי) שכאילו היה" – בכלל לא היה בירושלים, כי הר המוריה כלל לא נמצא בירושלים. במקרה אחד שמעתי טענה שהמקדש היה בהר סיני, ובמקרה אחר שמעתי שהוא היה בהר גריזים, והשומרונים משמרים את המסורת היהודית המקורית. אלא שהמפה הירדנית מציגה גם את הדרשנים הללו במערומי שקריהם.

על שקר איסלאמי נוסף – הכוונה כביכול של מדינת ישראל להרוס את אלאקצא – כתב העיתונאי נדב שרגאי כתב ספר שלם בכותרת "עלילת 'אלאקצא בסכנה' – דיוקנו של שקר" (ספרית מעריב והמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2012).

השאלה היא מדוע המוסלמים חרדים כל כך לעניין אלאקצא, עד שהפכו שקר זה כמעט לעיקר אמונה. הסיבה פשוטה: האיסלאם בראיית עצמו הוא דת שהגיעה לעולם לא במטרה לחיות בשלום עם היהדות והנצרות שקדמו לו, אלא כדי לבטלן ולהחליפן. האיסלאם בראיית עצמו הוא "דת האמת", ואילו היהדות והנצרות הן "דת שקר". המוסלמים חוששים ששיבת היהודים לארצם, לעירם ולבית מקדשם, עלולה להחזיר את היהדות למעמד של דת חיה, קיימת, פעילה ואמיתית – מעמד שיציב סימן שאלה, איום תיאולוגי, על עצם קיומו ועל סיבת קיומו של האיסלאם.

לכן, כל פעילות יהודית – ובעיקר תפילת יהודים – בהר הבית מוציאה אותם מדעתם, והם יעשו הכל, כולל המצאת שקרים, כדי למנוע מהיהודים לשוב לעירם, למקדשם ולמעמדם, שהוגלו מהם לפני כמעט אלפיים שנה. לכן, המאבק על ירושלים הוא בבסיסו מאבק תיאולוגי הנובע מאי-יכולתם של מוסלמים להכיר בעברם ובזכויותיהם הדתיות של בני דתות אחרות, שעל פי האיסלאם בטלו מן העולם. כל ההיבטים האחרים – הלאומי, הפוליטי והמשפטי – של הסכסוך הם שכבות עליונות, שתחתן נמצא ההיבט הדתי של הסכסוך בין ישראל ושכניה.

בימים אלה, אחרי שזכינו לראות בתחילת שיבת ציון, אנו מעלים את זכרון חורבן בית-המקדש והגליית עמנו אל בין העמים. אנו רואים במו-עינינו כי שיבת עם ישראל לארצו, לעיר בירתו ולמקום מקדשו היא לצנינים בעיני רבים בעולם, ובעיקר אצל שכנינו המוסלמים. השאלה העומדת בפנינו היא אם אחרי ששחררנו את ארצנו ובירתנו מהכיבוש המוסלמי, נמשיך לקבל את טענות שקרני-האיסלאם לגבי הר הבית, או שנאמר להם את מה שהם יודעים, מסתירים ומדחיקים: שאבותינו היו בו לפני 3000 שנה ועבדו בו את האל האחד, כשאבות אבותיהם היו שבטים פגאניים במדבר הסעודי, שתו יין, קברו את בנותיהם בחיים ועבדו אלילים ואלילות.

כשנכבד את עצמנו, נוקיר את מורשתנו ונעמוד על זכויותינו, גם אויבינו יעריכו אותנו, יכבדו אותנו ויניחו לנו לשלום.

 

* המאמר מתפרסם באתר "מידה".

http://www.israelnationalnews.com/Articles/Author.aspx/614

http://www.israelnationalnews.com/Articles/Author.aspx/614

** ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.  http://mordechaikedar.com