כל הכבוד לרחמים (ולפועל)

אמבולנס

תולדות החופשה (חלק ג')

עליתי על הסולם והתחלתי לצבוע קצת, רק כי זה די כיף לצבוע, אבל אחרי כמה דקות קרתה לי תקלה קטנה

טוב, אתמול בלילה הלכתי לישון די מאוחר כי כאבו לי עדיין האצבעות וגם כי החברה שלי יצאה לבלות עם כמה חברות שלה ואני נשארתי לבד מול הטלוויזיה ומול המחשב. אז בגלל שהייתי קצת משועמם, התקשרתי לאבא שלי לשמוע מה שלומו, והתברר לי שאולי יש לו רומן עם השכנה מהקומה מתחת, זאת שתמיד מביאה לו אוכל חריף ומדברת במבטא כזה עם חית ועין כמו בעדות מהמגזר שלה. אז האמת היא שלא ידעתי מה לחשוב על זה, אבל מצד שני, היות שאני נאור מאוד ומאוד אינטליגנטי ומבין, לא הבעתי כל תרעומת (יופי של מילה) למרות שקצת הסמקתי, כי אי-אפשר לעצור בעד הדמיון לפעול, ובעיקר כי פעם (לא באשמתי) ראיתי כמה אתרים שבהם אנשים מבוגרים עושים כל מיני דברים שאנשים מכובדים ומחונכים כמוני לא מעלים בדעתם. אז רק הקשבתי לו בסבלנות כשהוא סיפר לי שהוא לבד בבית בזמן ששמעתי אותה שם מאחוריו. אז אחר כך התקשרתי ליואב החבר שלי מהעבודה, אבל הוא היה עסוק מדי, אז רק חיכיתי שהחברה שלי תגיע הביתה אחרי הבילוי שלה וסיפרתי לה מה שאני חושב על אבא שלי. והיא, שמכירה אותו טוב, רק אמרה לי שמגיע לו קצת נחת, וככה זה נגמר (טוב, לא בדיוק ככה, אבל כבר הזכרתי שאני מהמגזר שלא מדבר על דברים מסויימים, בעיקר לא על הפיז'מה שלי ועל עוד כמה דברים שהחברה שלי אוהבת).

אז הבוקר קמתי במצב רוח מאוד טוב כי אני עדיין בחופש, וסוף סוף היום יצבעו לי את הבית, אחרי כמה תקלות קטנות שהיו לי ביומיים האחרונים. אז ליתר ביטחון הלכתי לטמבוריה כדי לוודא שרחמים זוכר להגיע היום בזמן. טוב, אז הגעתי הביתה אחר כך ולא היה לי מה לעשות חוץ מלצאת שוב למרפסת ולקרוא את הספר "הסוד" שהוא ספר מאוד חשוב שמגלה מה באמת חשוב בחיים. אבל הפעם הייתי חכם ודאגתי שהדלת לא תינעל עלי כמו אתמול.

טוב, הפעם רחמים איחר רק בחצי שעה, וכששאלתי אותו למה הוא איחר, הוא רק משך בכתפיים שלו ושאל "אתה רוצה לצבוע את הדירה בעצמך או שאתה רוצה לעצבן אותי? ולמה לא כיסית את השולחן סלון בניילון? תזכור, זאת אחריותך". טוב, אז אתם בטח יכולים להבין שלא רציתי להכעיס אותו, כי כשהוא כועס, הפנים שלו נהיות מאוד מפחידות, כי הגבות שלו מתחברות והוא מוריד את הראש ככה שרק רואים לו חלק מהעיניים והרבה מהלבן, ואני לא מתבייש להודות שזה קצת מפחיד אותי. טוב, אז רק שאלתי אותו איפה הפועל שלו, והוא הסביר לי שעוד מעט הוא יגיע ובינתיים שאני אעזור לו עד שהוא יגיע. טוב, אז הבאתי את הסולם וגם את הצבעים והמברשות והתחלתי לערבב לפי ההוראות שהוא נתן לי. למזלי הפועל שלו הגיע אחרי כמה דקות, ככה שלא הצטרכתי להמשיך ולערבב, כי אני קצת עדין ולא רגיל לעבוד כל כך קשה, והאצבעות והשרירים שלי כאבו לי נורא.

טוב, אז רחמים אמר לפועל שלו לעלות על הסולם, והפועל שלו התחיל לצבוע. אבל אחרי כמה דקות הוא הפסיק כי הערתי לו שזה לא הצבע הנכון והצבע שהוא משתמש זה הצבע של חדר השינה. אז רחמים קצת כיווץ את הגבות ושאל אותי, "למה לא אמרת לי בהתחלה יה אידיוט?" אז לא היה נעים לי להגיד לו שגם אני בהתחלה התבלבלתי, אז רק ביקשתי סליחה. טוב, אז הוא עבר לחדר השינה, ואני הבאתי את הצבע והוא התחיל לצבוע. אבל אז ראיתי ששכחתי לכסות את המיטה בניילון והיא התמלאה בצבע. אז ביקשתי ממנו שיפסיק וייקח קצת הפסקה כדי שאוכל לכסות את המיטה. טוב, אז זה לא היה נורא כל כך, אבל אחרי שכיסיתי את המיטה, רחמים הפסיק לעבוד עם הפועל כי הם היו מאוד רעבים. אז בגלל שהיה חבל לי על הזמן, הצעתי שאני אלך למכולת להביא להם אוכל ושתיה כי גם פחדתי שאם הם ילכו לאכול הם לא יחזרו.

טוב, אז רחמים הסכים, ואני הלכתי למכולת למשה שקל לשקל לקנות כמה דברים שרחמים (שנתן לי רשימה) אמר שיהיה נחמד אם אני אביא, כי זה מעודד את כושר העבודה שלו. טוב, אז הלכתי למשה שקל לשקל ונתתי לו את הרשימה והוא רק אמר: "אני מבין שרחמים עכשיו אצלך בבית".

טוב, האמת היא שזה קצת הפתיע אותי, אבל משה שקל לשקל הסביר לי שבכל פעם שרחמים עובד אצל מישהו הוא שולח את האידיוט להביא לו אוכל. טוב, אז אני לא חושב שאני אידיוט כמו שאתם בטח יודעים, אבל אני חושב שזה הדרך של משה שקל לשקל להתבדח קצת. אז לא הכחשתי, והוא קרא ליקי הצולע שיכין את כל הרשימה שאני חייב להודות שהייתה די גדולה, אבל לא היה לי אכפת, כי מאוד חשוב שבעלי מלאכה, ובעיקר פועלים שהם בני דודים, לא יחשבו שאתה קמצן (וככה הם גם יראו שאתה אוהב אותם ואיש של שלום ושיוויון ואתה גם לא סנוב). אז ביקשתי מיקי שישים לי מכל דבר מהרשימה פעמיים, וככה הם יעשו עבודה טובה יותר.

טוב, אז כשהגעתי הביתה, ראיתי שרחמים והפועל מחכים לי לאוכל. אז הבאתי להם את האוכל וגם הבאתי להם כלים לאכול כי לא יפה לאכול עם הידיים, והם באמת אכלו ושתו וקצת דיברו בינם לבין עצמם, ובגלל שהיה לי חבל על הזמן וגם רחמים והפועל היו מאוד עסוקים, אז החלטתי להראות להם שגם אני יכול לעשות משהו. אז עליתי על הסולם והתחלתי לצבוע קצת, רק כי זה די כיף לצבוע, אבל אחרי כמה דקות קרתה לי תקלה קטנה כשניסיתי להזיז את הסולם ואיבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על הדלי של הצבע וקיבלתי מכה חזקה בגב שהוא חלק מאוד רגיש אצלי בגוף, וגם הדלי התהפך ומילא את כל הרצפה בצבע וגם את הבגדים שלי. אז ניסיתי להיות נחמד, כי לא היה לי נעים, ואני יודע שהדבר הכי חשוב שצריך לעשות אם קרתה לך תקלה זה גם לצחוק על עצמך ולא להתרגז. אבל כשניסיתי לקום נתפס לי הגב ולא יכולתי לקום. אז אחרי שרחמים והפועל שלו גמרו לצחוק עלי ולאכול, הם עזרו לי לקום והכניסו אותי לאמבטיה. אבל זה לא עזר לי, אז ביקשתי מהם לקרוא למגן דוד אדום.

טוב, אז אני חייב להגיד לזכותו של רחמים שהוא היה בסדר וגם עזר לי להכין תיק קטן עם בגדים להחלפה למקרה שייקחו אותי לבית החולים, וגם אמר לי לא לדאוג כי גם אם ייקחו אותי לבית החולים, יש לו מפתח לבית (אתמול כשהוא החליף לי את המנעול הוא שמר לעצמו מפתח), אז שלא אדאג כי הוא כבר יגמור את העבודה, ואפילו אם לא אספיק לשלם לו ולפועל, הוא סומך עלי שאשלם להם, שזה מאוד מתחשב מצידו.

טוב, אז האמבולנס הגיע, והחובשים שהיו די נחמדים רק עצרו קצת לאכול, כי רחמים הזמין אותם לאכול קצת, כי היה לו הרבה אוכל שהם לא הספיקו לאכול, כי קניתי הרבה מאוד אוכל ליתר ביטחון. טוב, אז אחרי שהם גמרו לאכול, הם הביאו איתם אלונקה כזאת עם גלגלים ולקחו אותי לבית החולים כדי לעשות לי צילומים ולבדוק שחס וחלילה לא קרה לי דבר רציני, כי לפעמים נפילה כזאת יכולה לגרום גם לשיתוק, ואני באמת לא רוצה להיות משותק.

טוב, אני לא רוצה לספר מה קרה לי בבית החולים, ואיך אבא שלי שוב היה צריך להוציא אותי, אבל אני חייב להודות שכשהגעתי הביתה, הבית היה כבר צבוע מאוד יפה, ורחמים אפילו דאג להוציא את כל הניילון וגם לנקות את כל הצבע שנשפך לי (באשמתי). באמת, כל הכבוד לרחמים. ולפועל.