הצום המכונן שלי

%d7%a9%d7%95%d7%a4%d7%a8

"אתה צם?" "בטח". "תישבע!"

לאחר ראש השנה, מתחילות להיווצר הקבוצות: הצמים, המהססים, השותקים והשקרנים. הקבוצה שלנו במעברה הייתה מגובשת – גם בכדורגל וגם בבית

הדיבורים התחילו בתפילות ראש-השנה. בעיקר בהפסקות שבין העליות לתורה. התפילה נערכת בבית הקולנוע של המעברה, שהוסב בימים הנוראים לבית כנסת אחד גדול. זהו מבנה אבן גדול שהיה בתוך מחנה בריטי ששימש כמעברה שאליה התווספו מאות צריפי עץ.

יוצאים היינו לחצר, מחליפים חוויות על הקיץ שנגמר, מתהדרים בנעלים ובבגדים שקנו לנו לחג, ובעיקר – משווים בלורות (אחר כך שמענו שגם קוראים להן גולות, ג'ולים, ועוד מילים שאין בהן הארומה שיש ב"בלורות"). הכל נעשה במהירות ובהסתר, לפני שיבוא הורה, או מבוגר אחר, ויקרא לנו פנימה, כי הרי באנו להתפלל, לא?

ואז השאלה – הפצצה – נזרקת לאוויר החם:

  • "אתה צם?".
  • "בטח, ואתה"?
  • "בטח".
  • "מה, כולם צמים"?
  • "בטח".

והמבצע יוצא לדרך, ועמו – ההכנות.

אנחנו כבר בכיתה ה'. ילדים גדולים שיכולים להחליט מה לעשות. גם בבית ספרנו הפכנו יותר עצמאיים. רגע מכונן זה קרה כשהוציאו אותנו מתוך המבנה הגדול והמרכזי של בית הספר (נכון, גם הוא מימי הבריטים), והעבירו אותנו למבנה אחר ומבודד, מעבר לגן הירק של המורה יחזקאל. בראש הכיתה הוצב המורה דב, האימתני והמשקיען שהשפיע רבות על מהלך חיי. מורה לחיים.

להיות בכיתה ה' זה אומר לצאת אחר הצהרים לשחק עם החברים כדורגל, לקפוץ מן הנדנדה בשיא הגובה, לטפס הכי גבוה על אקליפטוסים, להתגנב לבד לקולנוע, ללכת מכות בחולות, להסתיר סודות מההורים – בקיצור, להיות עצמאי. להרגיש גדול. גם אובייקטיבית הייתי כבר גדול – בן תשע וחצי!  ובגיל 9 כבר אפשר ללכת לבד לרופא. כך היה כתוב בשלט במרפאת קופת החולים…

לאחר ראש השנה, מתחילות להיווצר הקבוצות: הצמים, המהססים, השותקים והשקרנים. האחרונים הם הגרועים ביותר, כי הם מעמידים פנים של, משוויצים שכבר לפני שנה צמו חצי יום, וכולי, אבל בסתר ליבם הם פוחדים להיכשל. לכן, כמו בחיים אחר כך, יבטיחו – ולא יקיימו. הקבוצה שלנו הייתה מגובשת: שלמה חמאווי (שייהרג אחר כך כמט"ק במלחמת יום כיפור), ניסן, מרדכי ואני. מגובשים – גם בכדורגל וגם בבית הכנסת. ידענו את התפילות על פה, הייתה תחרות – מי מגיע ראשון לקידה של "מודים", ואחר כך מי מסיים ראשון את "העמידה", תוך מלמול "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

בגיזרה השנייה, בבית, לא היו מודעים למבצע המתבשל. אבא, שהיה יהודי בורגני מאלכסנדריה, אהב ללכת לבית הכנסת בחגים, בעיקר כדי להיפגש עם חברים אחרים ממצרים. אם החג לא "נפל" על שבת, הוא היה מרוצה מאוד, כי אפשר לעמוד מחוץ לבית הכנסת, לפטפט ו…לעשן. העישון היה בגדר שידרוג של החג. לבית הכנסת היה אבא לובש חליפה, עונב עניבה יפה, נועל נעליים מהודרות ומבריקות (לאחר "פרוצדורת צחצוח הנעליים" של יום שישי) וצועד בעדינות על שביל החול –  כמו כל השבילים של מעברת קורדאני ב', חוץ מהכביש המרכזי – בואכה לבית הכנסת. ההליכה הייתה צריכה להיות קלילה ועדינה, כדי שחרטום הנעל לא יחדור לתוך החול. לכל מקרה, בכיס הקטן בז'קט הייתה מקופלת מטפחת אף מגוהצת, ששימשה גם להברקת הנעליים, ממש לפני הכניסה.

אמא הייתה באה לבית הכנסת רק בימים הנוראים ובשמחת תורה. כדי לפגוש חברות, להיראות בבגדיה האופנתיים וביופייה האקזוטי. לא היה קל ללכת בחול ובחום על עקבים בז'קט וחצאית של הימים היפים באלכסנדריה (לימים יכונו הימים ההם "איים אל עז". ימי האושר. ימי התהילה). הביקור בבית הכנסת חיבר אותה עם הזיכרון של המשפחה השלמה שעזבה מאחור ועלייתה לבדה ארצה. גם הנעימות והתפילות הזכירו לה את בית הכנסת "אליהו הנביא" המפואר והידוע.

בבוקר יום-כיפור אני יוצא כחלוץ לבית הכנסת. לבוש יפה, נועל נעליים חומות, שלמות וחדשות, וחובש כיפה לבנה ממשי, כיפה חדשה שעליה רקומות התמונה של מגדל דוד והמלה "ירושלים". לא הייתה לי טלית משלי וגם לא מחזור של יום כיפור. אל אלה הנפיק בכניסה לבית הכנסת מסייה אלבר הגבאי. יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום לאבא ולי (קניית מקומות ושמירתם התקבעה רק שנים רבות אחר כך). קיבלתי טלית וקראתי בסידור של שכן נדיב ואדיב. עם סיום "העמידה" של שחרית, הגיעו אבא ואמא. אבא התיישב לידי. הוא היה לבוש בהידור רב, אך את הכיפה היה מניח במרכז ראשו – כמנהג יהודי מצרים, או כמנהג אלה שאין להם מספיק שיער שיחזיק את הכיפה על החלק האחורי של הראש. קצת התביישתי בו. זה נראה לי לא מספיק עדכני. לא מספיק ישראלי. גם אבא של שלמה, שראשו היה עטור שיער מלא ולבן (למרות גילו הצעיר), חבש כך את הכיפה. אבא התעטף בטלית היפה שהביא ממצרים, והניח אותה סביב צווארו כצעיף ממשי, כחול ולבן, כאילו הוא הולך לאופרה. הוא לא אהב לעטוף את כתפיו. ואולי זה היה מפני החום, שכן איני זוכר מאווררים, ואילו המזגן טרם ראה את ישראל.

ברכת כוהנים, ואני עומד בסמוך לאבא. הוא עוטף את ראשי בטליתו ובידו החמה והמרגיעה. משה, אחי בן הארבע ומשהו, עומד לידי מתחת לטלית. אני מחליף מבטים עם שלמה – סולי – ועם ניסן, שגם הם עומדים באותה פוזיציה. מרדכי עומד במקום אחר, עם כל הגברים של משפחת אביגדור. החזן המנעים ברכות וזמירות בסלסולים הוא נונו (סבא, באיטלקית) אסולין. גם רב וגם בעלה של נונה (סבתא, באיטלקית ) אסולין התוססת והמקסימה, שאימצו את אמא ומשפחתה כאילו הייתה בתם. באלכסנדריה, אמא הייתה חברת ילדות של בתם, שהחליטה להישאר בצרפת. הם היו לי סבא וסבתא לכל דבר, ובעיקר לקוסקוס וממתקים.

בסוף ברכת הכוהנים, נישקתי את גב ידו של אבא, והוא הניחה כמחוות ברכה על ראשי. ככה נהגו יהודי המזרח מימים ימימה. התפילה התנהלה כרגיל, תוך ויכוחים אינסופיים, שכן היו מתפללים שהגיעו ממקומות ומנהגים שונים: מקהיר, אלכסנדריה, טורקיה, מרוקו ועיראק. ויש לזכור שאפילו עולי מצרים נחלקו לקהילות שונות: אשכנזים, קורפיוטים (בני האי קורפו, שם כללי למי שמקורותיו מיוון), איטלקים, ספניולים ועוד. לימים ראיתי שהוויכוחים הם חלק מהדנ"א היהודי, בלי קשר לעיר שממנה הגיעו באי בית-הכנסת, ויותר מאוחר נקלעתי לבית כנסת של יוצאי גרוזיה (שהם למעשה ספרדים), ששם הוויכוחים הגיעו יחד עם התחינות עד לב שמיים. לא פעם נשמעו קריאות הרגעה ופיוס מעזרת הנשים, שלא תמיד הבינו על מה הוויכוח, ודרשו לכבד את המקום ו…אותן.

לאחר תפילת "שחרית", הוצאת ספר התורה, נישוקו, הסתכלות בחומש (שחילק הגבאי ) ולאחר החלפת מבטים עם החברים – התחמקות שקטה ו… החוצה. אוףףףף – סופסוף קצת אוויר.

  • אתה צם?
  • בטח!
  • ת'שבע.
  • בחיאלוהים. בספר התורה.
  • תראה את הלשון.
  • איזה צם?! היא אדומה.
  • אז מה?
  • אם היית באמת צם, היא הייתה לבנה!
  • מה פתאום?! נשבע באמא שלי שאני צם. תראה את שלך!
  • אההה.
  • גם שלך אדומה! בוא נשאל את ניסן.

ניסן המסכן היה נתון למרותו של אביו שהיה הרבה יותר אדוק מהאבות של שלמה ושלי שהגיעו מאלכסנדריה הקוסמופוליטית. אבא של ניסן הגיע מעיראק והיה קפדן ביותר. אנחנו הגענו דרך ברינדיזי, איטליה, ואילו משפחת חמאווי הגיעו דרך מרסיי. לשלמה היתה אחות נחמדה צעירה מאיתנו בכמה שנים. שלמה ואני היינו חברים קרובים, וגם היינו הקטנים ביותר בכיתה. היה לו חיוך מקסים ומנומש. ביישני במקצת. בגלל גודלנו והעדר פחד-גבהים, תמיד היינו מונחים בראש "הפירמידה" שעשו ילדי הכיתה בחגיגות השונות. שלמה לא היה טוב בכדורגל, אבל היה מצוין בעמידת ראש ועמידת ידיים. את מקומו לצידי תפס במשחקים ניסן, שהיה חלוץ סופה שמאלי – ספורטאי מעולה, תלמיד מצטיין, נעים זמירות וחבר נפש.

קוראים לנו פנימה.

אחרי הכנסת הספר, תפילת מוסף ושוב ברכת כוהנים חמה… ויאללה, החוצה.

ניסן המסכן הצליח לחמוק החוצה, הגיעו גם שלמה ומרדכי. מיד יצאנו לבדוק מה קורה בבתי הכנסת האחרים. היו שני בתי כנסת קבועים נוספים: של הטריפוליטאים ושל הטורקים. בית הכנסת הטורקי היה הגדול ביותר במעברה, שכן מרבית המשתכנים בה עלו מטורקיה, ובעיקר – מאיזמיר. פגשנו את בן ציון "הצ'ולק" (שנפל מאקליפטוס גבוה, והרופאים קיבעו את ידו ברשלנות, שנותרה בכפיפה קלה וקבועה), את האחים יומטוב ודוד חזן, את יהודה לוי ודוד אחיו, את דוד יקר הכדורגלן (מבוגר מאיתנו בשנתיים), את ברוך שהלך תמיד עם הראש באדמה, את דוד גלנטה הגבוה והמנומס, ועוד רבים אחרים. ככה הסתובבנו עד הצהרים, שעת ההפסקה בתפילה. השמש קופחת ו…הצמא מתחיל להעיק. הרעב – עדיין לא.

התחרות מתחילה להגיע לפסגות חדשות. מנסים להדיח זה את זה. מנסים לשכנע את החברים האחרים לוותר.

  • כדאי לך לשתות. לך לברז ליד בית הקפה, תגמור עם זה.
  • גם אתה לך איתו, בין כה וכה יש לך לשון אדומה.
  • אני?! מה פתאום?!
  • ואתה, לגמרי לבן. חיוור. וחוץ מזה – אתה קטן מדי.

מגיעים הביתה להפסקת הצהריים. אבא ואמא כבר בבית. עברו לביגוד נוח יותר. נפתחת חזית פיתוי נוספת – אבא, ובעיקר אמא. הילד השתגע והם חסרי אונים.

  • בוא תאכל משהו קטן. אני אחמם לך מרק עוף.
  • אני לא רעב…
  • טוב, בוא תשתה לימונדה.
  • אני לא צמא…
  • טוטו (הכינוי של אבא), דבר איתו. זה לא בריא. הוא צעיר מדי. שיצום חצי יום. זה יפה מאוד לגילו!
  • אמא, אני בסדר גמור ואני אצום עד השופר!
  • בניקו שלי, מון שרי, אתה השתגעת!? טוטו, תעשה משהו.
  • אתם יודעים מה? נלך למנוחת צהרים, ונראה מה יהיה.

הם נכנסים לחצי השני של הצריף, ואיתם גם ישן אחי משה בן ה-4. אני מתפשט ונכנס בין הסדינים במיטתי, הנמצאת בחצי הזה, שבו גם שולחן האכילה, פינת הבישול ופינת המקלחת. גולש פנימה בשקט ושם עצמי ישן. הרעב והצמא מציקים. אני נרדם.

אני מתעורר כעבור זמן קצר. שקט באגף ההורים. אני מתלבש בשקט ובמהירות, ויוצא לפניהם אל בית הכנסת. עובר ליד ברז נוסף הממתין לי, ומטפטף מעל שלולית קטנה וצלולה. הוא בגובה החזה שלי. הטפטוף יוצר פיתוי עצום. חולף על פניו בהתעלמות ומוצא את הכיסאות שלנו ועליהם הטליתות של אבא ושלי. בית הכנסת מתחיל להתמלא, הגברים והנשים חוזרים וריח הבשמים שלהם, בשילוב ריח הזיעה, ממלא את אוויר בית-הכנסת. חלקם מביאים עמם "דברים להקלת הצום": בקבוקונים של מי קולון, מי וורדים, ממחטות ספוגות בשמים להרחה, לימונים, לימונים ובהם תקועים " כוכבי" ציפורן. החברים מגיעים, חלקם חיוורים, אחרים מאוששים כמו בקבלת שבת. אני משוכנע שהאחרונים אכלו – לא משנה אם יודו, אם לאו. מתאספים בשקט. קול מלמול רוחש באולם. החום הכבד נשבר. מזיעים פחות.

נונו אסולין נכנס, מתעטף בטלית מעל לראשו. שקט, הס.

"אל נורא עלילה", הוא מרעים בקולו ופותח בתפילת הנעילה, שהיא הישורת האחרונה במרתון שלי. שלנו. "אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", הוא מרעים בקולו, ואנו שואגים אחריו. שרים בקולי קולות, כדי להראות לאלוהים, ובעיקר לחברים, שאנחנו עומדים במשימה. לא נשברנו. התפילה נמשכת בעמידה. לידי אבא. משה אצל אמא בעזרת הנשים. ופתאום הקולות נשמעים לי מתרחקים, הראייה מתערפלת.

חושך נעים יורד עלי.

אני מתעורר בזרועות אמא, נונה אסולין ונונה ביבאס ("הסבתא" השנייה שלי).

  • שימי לו קצת "או דה-קולון". הוא בסדר.
  • תני לו להריח מן הציפורן.
  • תשטפי לו את הפנים עם קצת מי וורדים.
  • תושיבו אותו.
  • תנפנפי קצת עם המניפה.
  • שתה, שתה קצת לימונדה. קח לך "כחכ ב'סמסם".
  • היה כבר שופר?, אני שואל.
  • עוד לא, אבל הכל בסדר. שתה קצת.

אני קופץ שפתיים ומתיישב. לא מוכן לשתות. לא מוכן לאכול. אני שומע את קולות השכנוע הנשיים, ומבעד להן את קולו של החזן:

" שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". והקהל חוזר אחריו.

" אדוני הוא האלוהים, אדוני הוא האלוהים", וכולם שואגים, "דוחפים" את החזן.

"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומקהלת הגברים עונה.

קול השופר קורע את האוויר.

ניצחתי. את עצמי. את הילדות.

לימונדה, מעמול ונשיקות.

אני חושב שאבא ואמא גאים בי.

בבית מחכה לי חלה טבולה בשמן זית, מלח וכמון—מסורת משפחתית. כוס תה עם חלב ועוגיות מלוחות ומתוקות. לבסוף הצלחת הנכספת של מרק עוף מהביל.

מאז אני תמיד צם ביום כיפור.

שנה טובה!

 

* בני אשר הוא מהנדס ואיש עסקים. עלה ממצרים בגיל 4 וגדל במעברות ובקרית אתא. לוחם בסיירת מטכ"ל, למד גם קולנוע ותיאטרון. כותב שירים וסיפורים למגירה.