לאו – המילה הגואלת

soolam

מאמר שפורסם בתשי"ח בכתב העת "סֻלם" ונכתב גם על היום

אמירת ה"לאו" משמשת יסוד הכרחי לקיומה ולהווייתה של מדינה

השנה (תשי"ח) ציפו המוני ישראל למצעד הצבאי של צה"ל בירושלים – ואחר כך צפו באותו מצעד במאות אלפיהם – מתוך מתח נפשי וחרדה והתלהבות פנימית שבלב במידה שלא הייתה כמותה בכל המצעדים הקודמים הנערכים ביום העצמאות מדי שנה בשנה. והסיבה לאותו מתח נפשי ולאותה חרדה שבהתלהבות הייתה ברורה וגלויה להמוני בית ישראל. הלא היא: "העצה הטובה" שיעצו "ידידנו הגדולים" שבמחלקת המדינה האמריקנית ובמשרד החוץ הבריטי שלא לערוך את המצעד בירושלים; ונוסף לעצה הטובה באה עוד התראה מפורשת שתיירים מחו"ל לא יהיו נוכחים במצעד – משום שאותם מוסדות אמריקניים ובריטיים גבוהים אינם מקבלים עליהם אחריות לשלום התיירים הנ"ל.

האיש העומד בראש השלטון ובראש ענייני הביטחון בארץ, שבדרך כלל נוקט אף הוא, ככל חבריו שבמפא"י, בשיטה של "אמירת הן" אחר כל התכתיבים מבחוץ, ידע הפעם לומר "לאו". ועל ידי אמירת "לאו" לתכתיב, שהיה במקרה דינן שחצני ומחוצף במיוחד, נהפך המצעד הצבאי השגרתי למפגן מדיני בר ערך, מפגן שבא להוכיח, כי עדיין אין עצמאותה של מדינת ישראל פיקציה גמורה, כפי שטוענים אויבנו, ושבמקרים מסוימים – יודעת היא עדיין לקיים את רצונה הריבוני.

ומכאן בא המתח שתקף את ההמונים וההתלהבות והחרדה הפנימית שבליבם. שהרי היה מקום לחוש, שהערבים ייענו להזמנה הפרובוקטיבית ממקורות כה גבוהים ויתקרו תקריות כמנהגם. אבל הפעם עבר הכל בשלום. "ולכל בני ישראל לא חרץ כלב לשונו" – לפחות, ביום המצעד…

אזרחי מדינת ישראל היו שמחים על צה"ל, ילד טיפוחם ותמצית בשרם ודמם ומאווים, שצעד תחת דגלם המקודש בירושלים המקודשת – בניגוד ל"עצות הטובות" של הגויים. ודווקא על רקע הכניעתנות המתמדת ו"אמירת ההן" התמידית של ממשלתם אחר תכתיבים מבחוץ – מימי הנסיגה בסיני ומלפני ההליכה לסיני – דווקא על רקע זה נראתה "אמירת הלאו" הבודדה הזאת, אי-ההסכמה לוותר על המצעד בירושלים, כך בת רושם וערך ביותר, אף על פי שלכאורה לא היה כאן שום דבר מהפכני. שהרי כלום יכולים אנו לתאר לעצמנו משהו שיגרתי יותר, רגיל יותר מאשר עריכת מצעד של צבא העם ברחובות בירתו של אותו עם? ואף על פי כן, צרות עינם וצרות ליבם של "הידידים" הגויים היא ששיוותה לאמירת ה"לאו" הזה אופי "כמעט מהפכני".

 

מדיניות הפוכה מ"הכפור החם"

אם נסיח מבטנו לשעה קלה ממקרה בודד זה של אמירת "לאו" על ידי מדינת ישראל ונתבונן באמירת "לאו" במרחבי ההיסטוריה העולמית, נמצא שאמירת ה"לאו"  היא שמשמשת יסוד הכרחי לקיומה ולהווייתה של מדינה. אמירת ה"לאו" אינה אחת הסגולות של המדינה, או אחד מן האביזרים הרבים שלה, אלא בה, ובה בעיקר, מתממש והולך קיומה של מדינה, כך שמדינה יכולה להגיד על עצמה: "אני אומרת "לאו" – משמע שאני קיימת".

יש בהיסטוריה מקרים גדולים של אמירת "לאו"… יש אמירות "לאו", שהורעמו לפני מאות ואף לפני אלפי שנים, שקולן מהדהד על היום על פני מרחביה. נזכיר בראש וראשונה את אמירת ה"לאו" מפי אותו כהן עני מכפר מודיעין, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, ששלף חרבו על מקריב החזיר על המזבח, ועל ידי כך חולל את המפנה הגדול בקורות עמו – וממילא בקורות העולם כולו. או אותם צעירים אמריקנים שהשליכו כמה חבילות תה למימיו של נמל בוסטון ועל ידי כך הניחו יסוד לעצמאותה של ארצות הברית (מסיבת התה של בוסטון); או אמירת "לאו" אחרת מפי הנזיר מרוטנברג (מרטין לותר) שקידש מלחמה על טומאת הכנסייה הקתולית והכריז: כאן אני עומד ואחרת לא אוכל.

אבל המקרים שהזכרתי אינם אלא אמירת "לאו" חגיגית ביותר, המהווה ציון ומפנה בהיסטוריה. אך יש אמירות "לאו" ים-יום ושעה-שעה, אמירות ה"לאו" שהן עצם קיומה של מדינה ואומה. כשם שהיצור החי הבודד, הפרט, מראשית הגיחו מרחם אמו, שעה שהוא משמיע את אמירת ה"לאו" הראשונה שלו – את צווחתו-פעייתו, וכך כל ימי קיומו הוא שרוי במלחמה נגד העולם החיצוני העוין הזומם לעכלו, להטמיעו, להרסו, להעבירו על קיומו – ורק מתוך התנגדות בלתי פוסקת לאותו עולם עוין יכול הוא לממש את קיומו, כך גם עם שלם, מדינה שלמה מקיימים את עצמם רק מתוך אמירת "לאו" בלתי פוסקת לעולם החיצוני הזומם לאבדם. יש שאמירת ה"לאו" מפי המדינה היא גלויה ומהדהדת בהיסטוריה; ויש שהיא סמויה מן העין ועדות לה נשארת אך בארכיון משרד החוץ שלה בצורת חילופי אגרות עם נציגי מדינה פלונית אלמונית. אבל אמירת לאו זו היא, ורק היא בלבד, אישור קיומה וריבונותה של מדינה. וכך, ומתוך ידיעה שבתת-הכרה אנו מבחינים למשל בין רומניה, שעצמאותה נראית בעינינו פיקציה, לבין פינלנד, שנראית לנו כעצמאית באמת – מבחינים על פי אותו סימן מובהק: שפינלנד זכאית לעתים לומר "לאו" כלפי ציוויה או "עצותיה" של ברית-המועצות – דבר שנשלל לחלוטין מממשלת בוקרשט.

ונזכור, דרך אגב, שעצם הקמתה של מדינת ישראל לא נבע אלא מתוך אמירת "לאו" תקיפה ונמרצת כלפי השלטון המנדטורי הבריטי – אמירת "לאו" באקדח ובפצצה ובט.נ.ט., אלא שעם הקמתה של המדינה, נפל השלטון ממילא לידי "אומרי ההן" המובהקים.

"אומרי ההן" המובהקים הם גם אנשי "הכפור החם", הדוגלים בדבר והיפוכו; על כן גם תיארו לעצמם שאפשר לקיים לאורך ימים מדינה בלי "אמירת לאו": על יסוד ה"הן" המוחלט. כך למשל לא אמרו מעולם: "אנו נסרב לכל קיצוץ גבולות אפילו כדי טפח אחד", אלא אמרו: נתנגד לקיצוץ גבולות, אבל נסכים ל"אי אלו" תיקונים בגבולות. הם לא אמרו: לא נקבל שום פליטים ערבים, אלא אמרו: נקבל מאה אלף פליטים. והמקרה שאביא כאן, דומני, הוא מפתיע ביותר: הם בנו נמל בשפך הקישון והכריזו שהנמל הוקם בשביל מדינת ירדן, לשמש לה נמל חופשי – אם תסכים זו להיכנס למשא ומתן איתנו. ודאי שזהו מקרה יחיד בהיסטוריה שעם טרח ובנה נמל לצרכי אויביו בנפש – וזה לאחר שהביס את האויבים הללו בכל שדות הקרב.

נתמזל מזלנו, והערבים סירבו ומסרבים להיכנס למשא ומתן איתנו עד היום, ובלית ברירה אנוסה הייתה ממשלת ישראל למסור את נמל הקישון לשימוש ישראלי. ובמקום אמירת ההן של ישראל שעמדה להביא לנו תקלה רעה –באה "אמירת הלאו" הערבית והצילה אותנו מאותה תקלה. כשם שאמירת "לאו" ערבית זו כבר הצילה אותנו פעמים ללא ספור מפורענויות שעמדה להמיט עלינו אמירת "הן" אווילית ישראלית. תהפוכות הגורל!

אותה מילה קצרצרה שעמדנו כאן עליה – ה"לאו" – כוח קסמים יש בה: היא מצמיחה כנפיים גם לאיש שאמר אותה וגם לעם שבשמו נאמרה.

אין אפוא כל תימה בדבר, שלאחר הצלחת המצעד הצבאי, שהיה גם מפגן מדיני, בירושלים – והשייטת השישית האמריקנית לא יצאה, חס וחלילה, למימי ישראל להפגין תביעת עונש לממרים הסרבנים – לאחר הצלחה זו הכריז ראש הממשלה מה שהכריז על פריצת הדרך להר הצופים ואף על אי-קבלת תעודת זיהוי דו-לאומית – משל פנה עורף לשלומי אמוני מפא"י ונעשה "פורש".

אמרתי: צמחו כנפיים, אבל אין להסיק מכאן, שתבוא בקרוב גם ההמראה למרום. היפוכו של דבר: הדעת נותנת שכנפיים אלו שצמחו בן-לילה גם תתייבשנה ותלכנה לאיבוד בן-לילה. בפרט שהאיש העומד בראש השלטון הראה עצמו לעיתים תכופות רפה-אונים כלפי החתרנים וממעיטי הדמות והשאיפות מבפנים המחנה. אחרי ככלות הכל "התפרצות" אחת אינה משנה את פני הדברים, ואלו שהיו "אומרי הן" כל הימים לא ייהפכו פתע ל"אומרי לאו" מרקיעי שחקים.

כשסירב שר הביטחון להיכנע לתכתיב ה"סטייט דפרטמנט" בדבר אי-עריכת המצעד בירושלים – ספק גדול הוא אם הרגיש בעצמו, כמה קרוב היה אותה שעה לאותם השערים, שבהיפתחם מתמלא כל הבית אורה. אבל יכולת פתיחת-השערים האלה אינה עניין של אמירת "לאו" אחד במקרה אחד מסויים, אלא של מדיניות מכוונת ועקיבה. ואילו ה"לאו" שנשמע ערב המצעד – מי שאינו נתפס לחלומות ורודים מדי, מותר לו לחשוש ואף לשער שזו תהא אפיזודה שתיבלע ותישכח בתוך השגרה של "אמירת הן" מתמדת ושגרתית מתמול שלשום ועד היום ומחר. כי רק אלה שיקומו מאומרי "לאו" עקיב ומתמיד – הם הם יצילו את המדינה ואף יהיו מסוגלים להפכה למלכות.

ואילו המצב כמו שהוא – מדינה שאת ענייניה ינהלו "אומרי הן" – סתירה היא מיניה וביה. כי מדינה ואמירת "לאו" – חד הוא.

 

* ד"ר יהושע השל ייבין (ב' אייר תרנ"א – ח' בניסן תש"ל) – סופר ועיתונאי, מהוגי הדעות של התנועה הרוויזיוניסטית והמחתרות אצ"ל ולח"י. ב-1930 הקים יחד עם אב"א אחימאיר ואורי-צבי גרינברג את תנועת המרי הראשונה בבריטים, "ברית הבריונים". פרסם מאמרים רבים וכ-10 ספרים. ב-1966 קיבל את פרס ז'בוטינסקי על מכלול יצירתו.