וידוי על סוד

igivataim

של הגבר בן החמש והדולציניאה הטהורה בת הארבע

או, יופי, עתה נשאל ונדע מה מצאו בסוף בבור הסיד לכשהתרוקן

אנא, חכו עוד דקה, אולי דקתיים (!), ושמעו את שפעם, בעבר הרחוק, כמסתי בליבי.

הרי זהו הדבר שרציתם בו יותר מכל, לראות את צפונות בן השיח שמולכם, לשפוט אותו על פי מושגיכם, ולהעלותו על הגרדום, האמיתי או הווירטואלי. אך בכל מקרה, רצוי שדם אדום יישפך, גם הרבה צהוב ולקינוח שפע של שחור.

וככל שיינגר יותר דם – כך ייטב.

אז דם לא יהיה כאן, גם לא הרוג אף לא פצוע. יהיה פה רק ילד בן חמש לערך, המסתובב בין הצריף הדולף שבו גר ובין הכיכר הדלה והיתומה שבעבר השני של הגבעה.

ולמקום שם קורא –  גבעתיים.

שם, בין מבני הפח וצריפוני העץ של שכונת חף, חלפו ימי הראשונים. שם בין עצי ההדר, בחצרה של בעלת הבית הרשעה, ניצתה אהבתי הראשונה.

היא הייתה צעירה ממני בשנה, אולי שנתיים, אך יופייה ועדינותה כבשו את ליבי כבר אז. אורנה הרופאה, כבר אמרתי? תמיד שמחתי שמחה של אמת לבוא אל ביתה של הטובוסית, ולראות את מלכת ליבי הצעירה.

ביקשתי שתמתינו עם המסקנות הפרטיות שלכם. לא היה דבר בין צמד הנמושות המתחבאות להן בצל עצי ההדר, הגבר בן החמש והעלמה הטהורה כבת הארבע.

מה ששכחתי לספר הוא כי בדרך לביתה של נסיכת ליבי, הדולצינאה הראשונה של חיי, הייתי חולף ליד בורות של סיד מאלה שפרנסו את בתי החרושת הזעירים שבאזור שייצרו מרצפות, מה שבעברי הרחוק היה קרוי – בלאטות, ואילו היום הוסב שמם לאריחים. אכן, זהו שם רך ונעים, חף מכל אות גרונית הצורמת את אוזן השומע.

יום אחד, וזה נשמע בדיוק כמו הרבה מעשיות של פעם, עברתי בקרבה יתרה לבורות אלה. לא, אין מה לדאוג, מאז ומעולם הייתי ילד אחראי, דבר לא קרה לי, אך בערב שמעתי אומרים כי אדם נפל לאחד הבורות.

מי שראה פעם בור לכיבוי סיד, לא ישכח לעולם את החוויה. מעין "טעם" של גיהינום ויורה רותחת. המים הלבנים שבתוכו, רותחים ומבעבעים, וכל נתז הפוגע באדם מותיר על בשרו כוויה, עמוקה וקשה.

ופתאום – אדם שלם נפל?

מה יש לילד קטן לעשות בשעות של שעמום חוץ מלטוות בראשו סיפורים, לא משעממים כמו זה המסופר עתה. סיפורים אחרים, כאלה שרק ילד בן חמש יודע לרקוח אותם.

ואז – "נזכרתי".

כשהלכתי לידידתי החסודה, ראיתי את האיש, וכביטוי פתאומי של היצר הרע, בנוסף לשובבות טבעית, פשוט דחפתי אותו לתוך הבור, תוך שהוא צורח את הזעקות האחרונות של חייו.

ברחתי הביתה, וכדרכם של ילדים גם לא סיפרתי דבר וחצי דבר. הלכתי לרחוץ את פני ונשכבתי לישון.

הימים חולפים, כך גם הלילות, ושנים עמוסות ניתזו להן לכל עבר.

בזמן כלשהו הנחנו לצריף הדולף ועתיר העכברים, ועברנו לגור בבית. בית של ממש, עם גג אדום וחצר. כמו בציורים. גם צמד עזים ליחכו את מזונם, ותרנגולות ליקטו את אוכלם, אם מעשב השדה ואם מתערובת העשירה בחרובים. לא תאמינו, העז אכלה את התערובת, ואילו אני דליתי מתוכה את החרובים המתוקים שהיוו באותן שנים את ה-"טובלרון" האולטימטיבי של בני מעמדנו הכפריים.

שנים רבות חלפו, והתמונה הדהויה הזאת של הטובע בלבן, המבעבע בלונים תוססים בתוך המיץ הסמיך של הסיד הכבוי, נרשמו בתוך מכלול חוויות חיי.

זוכרים מה ביקשתי קודם? המתינו עוד מעט, גם זה לא היה בדיוק כמו שהעליתם במוחכם החולני.

יום אחד, בעוד אחד מניסיונותיי הנואשים לספוג מעט השכלה במכללה הקטנה, נפגשתי עם אחד מזקני הכיתה. ר' טוביה, אולי פנחס, בטוח שאין הדבר מעלה או מוריד עבורכם מה היה שמו האמיתי. הבה נרצה את כולם ונקרא לו בכלל אלימלך.

וכדרך שיחתם של מבוגרים, אולי אפילו מעט יותר ממבוגרים, התגלגלה שיחה בינינו. ממנה נודע לי, כי גרנו ממש באותה שכונה, כמעט דלת מול דלת.

או, יופי, עתה נשאל ונדע מה מצאו בסוף בבור הסיד לכשהתרוקן.

"אלימלך" (שם זמני), "שמעת על מקרה שמישהו בשכונתנו, בגבעתיים, נפל לבור סיד"?

"אהה", אמר, "כן, אני זוכר, כולם סיפרו על המקרה, אך ככל שרבו המדברים, כך גם גדלה מידת ההגזמה".

"פנחס", שאלתי בקול רועד ובתחינה סמויה וזועקת, "ומה מצאו שם בסוף"?

טוביה התבונן בי עמוקות, נשם עמוקות, השפיל עיניו, כחכח מעט בגרונו ואמר:

"שום דבר, הוא בסך הכל שטף את ידיו, שם מעט מרגרינה והזהירו אותו, שבפעם הבאה יהיה יותר זהיר".

יצאתי החוצה, רציתי להקיא, ולהתנקות מאותה אשמת שווא שנטלתי על כתפיי הדלות.

אל תשכחו, ילד בן חמש.

 

באהבה לכולכם ותודה על החוויה הנהדרת שבמפגשנו הווירטואלי.

 

* עודד שרון הוא גימלאי של התעשייה האווירית  שעסק רוב שנותיו בהנדסת ניסויי מערכות מוטסות.