עובדות בשטח, סיפר באולפן

font-64802__340

אם רק העובדות בשטח קובעות, בואו נקבע את העובדות שלנו

המאבק אינו על שטח הניתן לפתרון של פשרה, על פי הסיפר המערבי, אלא על הסיפר הדתי, כפי שקובע האיסלאם

את ההיסטוריה לומדים כיום מן הרשת, כמו כימיה פיזיקה מתמטיקה ותולדות הנאפופים של מנהיג זה או אחר. בסדרת הלימוד של היו-טיוב הקרויה מסכת בזק בהיסטוריה ישנו גם פרק אודות המלחמה הקטנה שלנו, היהודים וה"פלסטינים". הפיסקה הראשונה בתוכנית קובעת נחרצות כי הסכסוך אינו דתי אלא על שטח, שכן אם היה דתי אחת דתו להימשך לתמיד. על בסיס הנחה זו ממשיכה המסכת, הכוללת תמונות מרובות וקטעים חזותיים, להסביר את הסיפר שלה אודות הסכסוך הטריטוריאלי "בלי" לנקוט עמדה פוליטית.

כשמתחילים מסכת לימוד, או ספר, או לימודים לתואר, עם ההנחות הלא נכונות, אם בשקר ואם בסיפר, מגיעה המציאות תוך זמן קצר וטופחת על פני כותבי הסיפר. בימים אלה אנו עדים למתקפה רבתי של הרשות הפלסטינית, בסיוע העולם המוסלמי וגרורותיו והמעוניינים בכסף הערבי, על המדינה היהודית בשל היותה יהודית. לשיא מגיעה המתקפה עם ההחלטה באונסק"ו שליהודים אין כלל קשר היסטורי עם הר הבית בפרט, ירושלים בכלל, וארץ ישראל בכלל בכלל. את ההחלטה הזו אין צורך לנמק או לאשש, אלא פשוט להעביר, בכוח האצבעות שיש לגוש שנאת-ישראל בכל פורום הקשור באומות המאוחדות, בבחינת עובדות בשטח. לא בשטח האמיתי, אלא בשטח התקשורתי. זו החלטה שהיא תרבותית-דתית לחלוטין. זו החלטה שהיא חלק ממלחמת דת, חלק מן הג'יהאד. האיסלאם הוא הפוסק האחרון בכל נושא. הוא הקובע את העובדות על פי הסיפר שלו, ומקבע את עליונותו על פני כל עובדה או היסטוריה מתועדת ומאוששת בממצאים מדעיים. כלומר, המאבק אינו על שטח, על פי הסיפר המערבי של מה שצריך להיות ולכן ניתן לפתרון בפשרה, אלא על הסיפר הדתי, כפי שקובע האיסלאם.

ואצלנו, עימות בין נושא דגל-האיסלאם בישראל ד"ר אחמד טיבי, יועצו לשעבר של ערפאת, לבין התקשורת הישראלית. טיבי אינו מחזיר כבוד לישראלים. הם אחרי ככלות הכל רק בני חסות שזמנית עלה להם השתן לראש. כשנשאל מה היה על הר-הבית לפני המסגד שהוקם בסוף המאה השביעית, 1,700 שנה אחרי בית ראשון, 600 שנה אחרי חורבן בית שני, ענה הדוקטור שזה בכלל לא משנה. משנות העובדות בשטח, השטח האמיתי והשטח הווירטואלי, שבו מחליטים אונסק"ו ואדוניו המוסלמי. הסיפר המוסלמי הוא שקובע, כי הוא נאכף בשטח, הוא העובדה בשטח, כמו הגייה סופיה באיסטנבול, כמו אלאקצה על הר הבית, כמו המסגד הגדול של המבורג. סיפר ועובדות בשטח, וכיוון שכך, כל מי שאינו מסכים איתו, כמו לדוגמה רוני דניאל וחבריו לתקשורת הישראלית – הוא פרא אדם.

רוני דניאל וחבורתו מצויים בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הם יודעים שהמלחמה הערבית במדינת היהודים אינה על שטח כי אם על אושיות האיסלאם, מלחמת ג'יהאד לכל דקדוקיה. כך כותב בני מוריס, שאיש אינו יכול להאשימו שהוא נציג המתנחלים. היא לא שונה במהותו מן הג'יהאד שמנהלת "מדינת האיסלאם" של הלבנט בכופרים השיעים, העלווים, הנוצרים היזידים וכולי. מצד שני, הם רוצים להאמין בסיפר המערבי של סכסוך על שטח בלבד, סיפר המחייב אותם להאמין לערבי שהוא באמת רוצה שלום על בסיס חלוקה ופשרה. כשמתברר לרוני דניאל וחבורתו שהקרבת חלקי-ארץ, ועוד יותר – גירוש מתנחלים – לא יעשו דבר כדי לפרק את מוקש הג'יהאד, הוא נשאר ללא מענה, דון קישוט המסתער על טחנות רוח, מנופף בזעמו נגד המציאות המסרבת להתיישר על פי הסיפר השקרי.

זו נקודה חשובה ביותר. קודם כל הסכסוך אינו על אדמה, אלא על עיקרון הכוח והאלימות. של מי הסיפר חזק יותר, והסיפר של מי נאכף יותר. מי השתלט על האתר בכוח והקים עליו את הסיפר שלו, ומי השתלט על המוסדות הבינלאומיים ומשרד הנשיא בארצות-הברית בכוח הכסף והאינטרסים, ומכתיב את הסיפר שלו. כי סיפר אינו שזירת עובדות לכדי מכלול שיש בו הסבר, סיבה ותוצאה. סיפר הוא אוסף השקרים שאפשר להכתיב בנוכחות כוח מצד אחד וחולשה בצד השני. אלימות מילולית גשמית וכלכלית מצד אחד, מול עייפות נפשית, מילולית, גשמית וכלכלית מן הצד השני. אין כאן צדק, או יומרה להשיג צדק, כי הצדק הוא הסיפר, ואת הסיפר אוכף מי שיש לו את הכוח לאכוף. אונסק"ו האנטישמית ואחמד, ומשרד החוץ והנשיא האמריקנים שאינם בדיוק חובבי ציון שותפים לאותו סיפר השולל את המשולש הקדוש של ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, ומחליף אותו בשקרים הנאכפים באלימות.

ואף אנו צריכים להקהות את שיניו של האיסלאם או יותר נכון לעקור אותן, ולומר כי אם הסיפר הנאכף באלימות הוא שקובע, נאכוף אנו את הסיפר שלנו באלימות הדרושה להשגת המטרה. והמטרה היא סיום הכיבוש המוסלמי בארץ ישראל מן המאה השביעית. בריטניה הגדולה עשתה חצי עבודה, בסלקה את הסולטנות העותומנית מארץ ישראל. עכשיו מגיע החצי השני שבו כל הבלון הנפוח של הסיפר המוסלמי חייב להתנקב, ולעוף לעזאזל, ולא משנה אם העזאזל הזה הוא החיג'אז או בולגריה, ארצה רחבת הידיים של מזכ"ל אונסק"ו אירינה בוקובה. את אלאקצה אפשר להקים בסופיה בדיוק כמו בירושלים, שכן את הסיפר המוסלמי אפשר לספר בכל מקום, וגם בולגריה הייתה מאות שנים חלק מן האימפריה העותומנית.

את הסיפר היהודי יש לאכוף בכל מקום, על פי המתכונת שלמדנו מן האיסלאם. להוריד את הוואקף מהר הבית, לכבות את הכריזה הקולנית, להפסיק את החשמל והמים וכל שירות אחר לכל מסגד שלא שילם את חובו, להוריד את השלטים בלע"ז (דהיינו ערבית) או לכסות אותם בתכתובת העברית, להוסיף לכל שלט של מסגד את האתר העברי שעליו בנוי המסגד. את הר הבית יש להפוך למוזיאון, פתוח לכל מבקר, כמו ההגייה סופיה, ולמסור את ניהולו החילוני למוזיאון ישראל. האיסלאם יצווח, אונסק"ו יתלונן, והתשובה לכולם היא שבארץ ישראל הסיפר היהודי גובר על הסיפר המוסלמי, ומי שרוצה את המוסלמים אצלו, בבקשה שיזמין אותם להקים אצלו בבית את אלאקצה.

חלומות באספמיה. החולשה היהודית, הפחת הקמאי להגן על האמת היהודית, תמיד מכריעים את הכף לטובת ההתבטלות בפני האיסלאם האלים. מה שנשאר הוא להביט לעבר סוריה ולשאול את עצמנו אם זו הדרך שאנו רוצים שהבעיות יתדרדרו אל פתרונן.

 

* ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, פובליציסט ומחבר הספר "Joe's trial" ו-"The Witches of West Bend ו- http://www.amazon.com/Rage-over-Jerusalem-Yuval-Brandstetter-ebook/dp/B00RPNOSK8