"מכתבים לאם"

גליון 335, י"ט באייר התשע"ה 8 – 15.5.2015

ל"ג בעומר היום, ולאמא הטובה והיקרה שלי נחגוג יום הולדת.
   תמיד, אבל תמיד, בל'ג בעומר אנו חוגגים לאמא יום הולדת. מתמיד נפלא ממני: איך זה שידעה להיוולד בדיוק, אבל בדיוק, בל'ג בעומר.
   פשוט מקריות מדהימה.
   אבא עדיין בעבודה, סובב לו בינות המפלצות הצהובות, כמו גוויות של דינוזאורים הרבוצים במי הביצה הרדודה, ונחים בקצותיהן של קרני השמש הלוהטות, והחִיות היחידה והמצחיקה שקיימת בהן היו שמותיהן המשונים: מוטורסקרייפר, בולדוזר, שופלדוזר – כולם נחים בעירומם הגלוי, חסרי שרשראות וגלגלים, צבעם דהוי מפגעי העבודה. אך אני, מניסיון של בן שש, יודע כי אי-שם, במקום הנקרא עתיד, ינועו אלה מחדש, כשהם צבועים בצבע צהוב בוהק, מעלים שובל מקסים של עשן מן הארובה, ורעש המנוע המתעורר מזעזע את המעיים.
   אבל לאמא יש היום יום הולדת, וכיאות לאירוע כזה יש להביא מתנה.
   אז מה מביאים לה? איך משמחים את רוחה?
   חושבים.
   ולא עניין קל הוא לחשוב. כבר ראיתי את הגדולים עושים זאת. הם מקמטים את המצח, משעינים את סנטרם על אמת ידם ושוקעים במין חידלון ארוך ומשמים.
   אז כך גם עשיתי אני.
   וממש באורח פלא, לא חלפה שנייה וידעתי מה לעשות:
   "אמא, תני לי כסף".
   בשביל מה דושינקה, מה אתה צריך?
   שום שם שבעולם לא היה מענג אותי יותר מן הכינוי הזה של אמא – דושינקה.
   לך תגלה לה את הסוד ואיבדת את כל הקסם השברירי, המתוק והנעלם של מהות המתנה.
   "אמא, אני צריך כסף".
   כסף היה מושג משונה, הוא היה כמעט לא מוכר, בלתי נראה וודאי לא מושג במחוזותינו. הרי התגוררנו אצל משפחת לויקסון בצריף עטוף בנייר זפת, טול בשפתם של הגדולים, אלה המנסים להשיג את כסף בציפורניים, ופתאום אני מבקש אותו ככה סתם.
   אמא הביטה בי מהורהרת ולבסוף חיטטה מעט בפינת המטבח, עברה לחדר המגורים שהיה גם הסלון ואף המחסן הקטן שלנו, והביאה לי ארבעה גרושים.
   גרושים. איזה שם נורא לכסף.
   כשהאוצר חפון בידי המזיעות מהתרגשות, עופפתי אל חנות הספרים של מר סולומונצ'יק שהתמקמה לה במעלה הגבעה. אגב, מר סולומונציק מעצם היותו בעלים של חנות, היה "מר", לא ה"חבר סולומונצ'יק", כשאר הבריות.
   כשנכנסתי, החנות הייתה ריקה, וה"מר" שהה בביתו הסמוך.
   פעם, כך היה נהוג, לא היה טעם לשהות בחנות, כשקונים אין ועבודה בבית – דווקא יש.
   יצאתי שוב והתחלתי לעשות סימנים של נוכחות וקיום. שרתי בקול רם וזרקתי אבנים על חתול מזדמן, ובדרך פלא הגיע "מר".
   "כן ילד, מה אתה רוצה?"
   "לאמא שלי יש היום יום הולדת ואני רוצה מתנה בשבילה, אבל לא כל כך גדולה".
   מה כבר יכולתי להביא לה באוצר הכספי הגנוז בידי?
   וה"מר" הבין. הוא גם ידע כי פרנסת החודש לא נזדמנה לו.
   הנה, יש כאן ספרים. בחר לך משהו.
   "אתם יודעים לקרוא?"
   אני לא. לפחות אז לא.
   חיפשתי משהו שיהלום את התנאים המיוחדים שבהם הייתי שרוי, והנה באורח פלא ראיתי ספר, קטן, חום.
   לקחתי אותו ושאלתי: "זה ספר טוב לתת לאמא?"
   מסתכל ה"מר" ואומר: "הו, כן, ספר טוב מאד".
   אני נותן את מטבעות הכסף שנתלחלח כבר מזמן מזיעת ידי ומסרתיו ל"מר".
   "כן", הוא אומר, "אבל הספר עולה עוד שני גרוש".
   מהיכן אביא ל"רשע" הזה עוד שני גרוש, כשאני יודע כמה קשה היה להשיג את ארבעת קודמיו המצויים כף ידי הקטנה?
   אלא שאולי היה זה נס שקרה לפתע, ו"הרשע" הזה אומר לי: "תגיד לאמא שצריך להוסיף שני גרוש".
   ונתן לי את הספר. פעם, היה מושג שנקרא אֵמון, היום השפה העברית השתנתה.
   זה היה ספר קטן, חום, מספריית הפועלים ושמו "מכתבים לאם".
   אמא כבר מזמן אינה קוראה בו. גם אינה קוראת לי בשם הנהדר של פעם – דושינקה. כי הלכה לעולם אחר כבר לפני שנים רבות.
   היום, כשאני ממלא את סיומה של שנתי ה-76, הספר המהוּהָ, תלוּש הדפים והמצהיב מזוקן עדיין בידי, ונשמר כאוצר ירושת-ענק שזכיתי בה.
   ואם יש למישהו מכם הספר הזה, שלם ומיותר, אשמח לקבלו.
 * עודד שרון הוא גימלאי של התעשייה האווירית  שעסק רוב שנותיו בהנדסת ניסויי מערכות מוטסות.