תענוגות העברית

גליון 94, ט' באייר, התש"ע 23-30.04.2010

ישראלים דוברי צרפתית שהשתתפו לא מכבר במשלחת ישראל לכוחות ההצלה בהאיטי, פגשו שם את השפה הקריאולית, המשמשת בהאיטי בצד הצרפתית. הקריאולית היא לשון שבסיסה צרפתית של המאה ה-18 מעורבת במילים ובניבים מאפריקה ומיסודות לשוניים נוספים שנטפלו אליה במשך יותר ממאתיים שנה. מרבית אנשי האיטי מדברים קריאולית ואילו הצרפתית משמשת לספרות, לספרות מדעית, להודעות רשמיות וללשון גבוהה וחגיגית. מעמדה של הצרפתית גבוה יותר מזה של הקריאולית והיא נחשבת תרבותית יותר, מכובדת יותר ורשמית יותר.
   מי שטייל פעם באזורי ההרים של פרו אפשר והזדמן לו להיות בכפר כלשהו בשעת אחר הצהריים, כאשר רכב להסעת התלמידים מביא הביתה את תלמידי התיכון מן העיר הקרובה. עומדים האימהות והאחים והאחיות הקטנים ומחכים, כשהם מדברים ביניהם בשפת קצ'ואה. האוטובוס מופיע והתלמידים מתחילים לרדת, כשהם מסיימים את שיחותיהם בהחליפם משפטי פרידה בספרדית עם חבריהם, שממשיכים לנסוע באוטובוס לכפר הסמוך. בפגישה עם בני משפחותיהם הם מדברים, כמובן, קצ'ואה. זהו מצב של דיגלוסיה, או דו-לשון: שתי לשונות משמשות באותה חברה של דוברים ילידים. אצל התלמידים הפרואנים הספרדית מייצגת את השפה הרשמית, הגבוהה יותר, שפת המימסד ומערכת החינוך, ואילו קצ'ואה היא הלשון האינטימית, הנינוחה, הבלתי מחייבת.
   דיגלוסיה אפשר למצוא גם אצל הקהילה ההיספאנית בניו-יורק. בקהילה זו מדברים ספרדית בבית ואנגלית בבית-הספר, בטלוויזיה, אצל עורך הדין ובאוניברסיטה. בעבר הייתה דיגלוסיה גם אצל הקהילה האיטלקית בארה"ב, כפי שמתעדים יפה סרטי הסנדק, אך דור הנכדים והנינים אינו רוצה להשקיע בלימוד הלשון של ארץ המוצא. גם בקטלוניה יש שימוש בדו-לשון: הקטלנית משמשת במרבית תחומי החיים ואילו הספרדית משמשת במגעים עם השלטון המרכזי ועם כלי הביטוי שלו. מעניין לציין שהספרדית, כלשון השלטון, משפיעה על היגוי הקטלנית. כך למשל, בקטלנית אין הוגים G כ-ח', אך מאחר שהספרדים הוגים אותה כך, גם קטלנים רבים עושים כן.
   בקנטונים דוברי גרמנית בשווייץ משמשת גרמנית גבוהה בחיי הציבור ובשידור בעוד ש"שוויצרדיטש", כלומר ניבים גרמניים קנטונליים או אזוריים – בבית, ברחוב ובשכונה. זו דוגמה לדיגלוסיה בתוך לשון אחת, הגרמנית. גם בגרמניה גופא אפשר למצוא דיאלקטים כמו פלאטדויטש או בווארית. דוגמה נוספת לתופעה זו מצויה ביוון: ביוונית מודרנית משמשות זו בצד זו הלשון הקרויה קטרבוסה, שהיא יוונית חדשה שנבנתה בזיקה ליוונית העתיקה, ויוונית דמוטית, שרחוקה מן היוונית העתיקה ומושפעת יותר מטורקית ומחומרים לשוניים אחרים.
  הדוגמה הבולטת ביותר לדיגלוסיה בתוך לשון אחת היא כמובן הערבית. כל ישראלי, אף מי שאינו מבין ערבית, יכול להבחין כי השידורים בערבית נשמעים בלשון אחידה ובהגייה ברורה יותר מן הדיבור היומיומי של הערבים בינם לבין עצמם. בשידור משמשת הערבית הקלסית,   לשון הקוראן, ואילו הערבית המדוברת נחלקת לאין ספור להגים, ואפילו באזורים שונים בתוך מדינת ישראל אפשר לשמוע להגים שונים. הלהגים הנפוצים – העיראקי, המצרי והצפון אפריקני, שונים זה מזה במובהק, אך כל הערבים מעריצים את הערבית של הקוראן ורואים בה לשון שמימית, לשונם של מלאכים. היחס ללשון הערבית הספרותית משתקף במושג "ערבייה" – הערביות, המחייב שמירה על טהרתה, נכונותה וניקיונה של הלשון.
 
שפה אחת דלה ומאונגלזת
אל הלשונות שבהן מתקיים המצב הבעייתי של דיגלוסיה עומדת להצטרף, לאחר 100 שנה של קיום בריא, העברית המודרנית. אצל היהודים קשורה הדיגלוסיה עם הגלות. מאז חדל הדיבור העברי הקדום בסביבות שנת 200 לספירה, חיו היהודים תמיד בדיגלוסיה: ארמית, ערבית-יהודית, יידיש או לאדינו בבית ובקהילה היהודית ולשון השלטון – בחוץ. לא פעם חיו היהודים אפילו בטריגלוסיה: עולי פולין בארץ דיברו יידיש ופולנית זה עם זה ועברית עם ילדיהם ובארגנטינה דיברו היהודים יוצאי פולין פולנית, יידיש וספרדית. יהודים צ'כים בישראל דיברו צ'כית, גרמנית ועברית, ובאנגליה – כמובן אנגלית ולא עברית. מחיי הדיבור העברי שאפו לכך שחברת הדוברים הילידים בארץ-ישראל תדבר בלשון אחת, כפי שהיה בימים שבהם היה עם ישראל ריבון בארצו. משימתם צלחה בידם ובין השנים 1920 ו-1980 אכן התקיימה כאן חברה כזאת, שמרביתה היו ילידי הארץ. ארץ-ישראלים וישראלים אלה ידעו כמעט רק עברית, אך ידעו אותה היטב.
   בשנות ה-50' ניסתה הממשלה, מסיבות של אופורטוניזם פוליטי, להחדיר לארץ בכוח החוק את הצרפתית כשפה שנייה, אף העם דחה זאת והניסיון נכשל לחלוטין.
   בתקופתנו, עם תהליכי הוואסאליזציה הגוברת כלפי ארה"ב והשחיקה בריבונות הישראלית, חודרת לכאן שפה זרה לא כשפה שנייה, אלא היישר אל תוך העברית ובלי שום צורך בחוק. בעשורים האחרונים החלו לחדור לעברית הישראלית מילים וצירופי לשון אמריקניים בכמויות גדולות ובחמש השנים האחרונות הפך העניין לשיטפון. אם עד לפני חמש שנים ניתן היה למנות כמה עשרות מילים כאלו, עכשיו הן מונות מאות, כפי שיובאו במילון אשר יפורסם במאמר הבא בטור זה.
   וכאשר חומר לשוני לא שמי חודר בבת-אחת ללשון שמית שמספר דובריה הרהוטים קטן מאוד, ועוד במדינה שהיא בעיקרה מדינת מהגרים – מתחוללת נסיגה תרבותית בעלת משמעות היסטורית. מתחילה להיווצר כאן שפת דיבור לא רשמית (vernacular או dialect) שחלק מהותי בה הוא אנגלית אמריקנית. העברית המוקפדת, השואבת את התחדישים שלה מן המקורות שלנו, ברוחו של בן-יהודה, מתחילה להיראות לידה כמשהו מכופתר, מיושן ומרובע המתאים למגילת העצמאות, לתוכניות נוסטלגיה, למרצים בני שמונים באוניברסיטה או למאמרים בסגנון של ד"ר הרצל רוזנבלום ושל עזריאל קרליבך – לשון שכלפיה אפשר להתבטא בצירוף החונט "עברית עם טעם של פעם".
   הלשון הלא רשמית, הוורנקולרית, שלנו משמשת כיום בדיבור יומיומי של כל שכבות האוכלוסייה, אך נשמעת גם בפומבי מפי שדרנים, קציני צבא בכירים, קציני משטרה בכירים חברי כנסת, שרים, אנשי משק, פקידי ממשלה, ומורים המלמדים בהתלהבות שגיאות מחרידות בעברית. לבד מן הלע"ז המציף הכל אפשר להבחין בעברית הבלתי רשמית בסגנון נוח בשבע שגיאות גם ערעור ההבחנה בין זכר ונקבה ("חשדות חמורות" וכיוצא בזה), תוהו ובוהו בכל הנוגע לשם המספר, היעלמות הדרגתית של מבנה הסמיכות, היעדר ניקוד וכל כללי המבטא התלויים בו (בג"ד כפ"ת כמושג נשמע היום כבדיחה גששית), שיבוש הכתיב המלא וכללי התעתיק מלועזית, צמצום דרמטי באוצר המילים, והיעלמותם, או שיבושם, של ניבים עבריים.
   ישראלי הנתקל כיום בניב "צווח ככרוכיה" עלול לחשוב שמדובר בסוג של שטרודל, מי שקורא את הביטוי "שרוי עימו בכפיפה אחת" עלול לסבור שמדובר בכפיפות בטן ומי ששומע את האמירה "מהפך עימו בחררה אחת" עלול להיות משוכנע כי מדובר במחלת עור. אגב, מצב לשוני זה שהתפתח במהירות בציבור הישראלי, הוא שהיה בעוכריהם של דוברים ספרותיים מדי כמו יוסי שריד שפשוט חדל להיות מובן לשומעיו, או "גודע הידיים" האומלל מישאל חשין, הנתפס אצל רבים כפוחלץ שנתבלבל.