תענוגות העברית

גליון 76, א' בטבת התש"ע 18-25.12.2009

ביום ראשון, נר שני של חנוכה, במלאת 87 שנים לפטירתו של אליעזר בן-יהודה, צוין בישראל "יום הלשון העברית". בכלי התקשורת הופיעו אנשי לשון, שנשאלו על ידי המראיינים בעיקר בעניין הצפת הלע"ז הפוקדת את העברית בשנים האחרונות. השאלות לא היו מתוחכמות במיוחד. דוגמה: "אם בן-יהודה היה הולך היום ברחוב, האם הוא היא מרוצה ממה שהוא שומע?". גם בתשובות המרואיינים לא היו הפתעות. הנוטים לנורמטיביזם אמרו שלא, הוא לא היה מרוצה, והאנטי-נורמטיביסטים אמרו שאין מה לדאוג, שממילא אי-אפשר לתרגם הכל ושיש גם הצלחות לחידושי הלשון.
   דבר אחד ברור: הצפת הלע"ז היא עובדה קיימת, וטור זה כבר עסק בה, אך אין היא התופעה היחידה המאפיינת את לשוננו בתקופה זאת. חשובה לא פחות ממנה היא ההתרחקות המהירה של לשון הדיבור מלשון הכתיבה. בתקופת התחייה הפעילה והתוססת של העברית, שנמשכה כ-80 שנה, מבן-יהודה עד שנות ה-60', היה הפער בין לשון הדיבור לבין לשון הכתיבה קטן למדי. שיעור המילים והמונחים ששימשו בכתב ונשמעו גם בעל-פה היה רב. הפער הסגנוני בין נאום של מנהיג לבין מאמר שלו לא היה גדול וכך גם הפער בין הרצאה של מרצה באוניברסיטה לבין פרסום מדעי שלו ובין שיחה של שופט לבין פסק-דין שלו. כיום הפער גדול הרבה יותר. להלן – בכתיב פונטי, כלומר כזה המבטא את ההגאים כפי שהם נשמעים, כמה משפטים, שמשמיעים בימים אלה פוליטיקאים ישראלים ילידי הארץ כבני 60-50:
    "לא ייתכן שכל אחד ייקח את החוק לידיים שלו ויקבע מה כן טוב ומה לא טוב לצה"ל. צה"ל הוא מזגרת מחייבת וצך (אצל מתן וילנאי: ציך) להגיד לאנשים כמו הרב אליעזר מלמד, שעל מה שהוא עושה הוא יצטרך לתת דין וחז'בון לעם ישראל, כאשר הצבא יהיה נכה בגלל שכל בחור בן שמונָה-עשרה יחליט איזה פקודה למלא ואיזה פקודה לא למלא".
   בעברית כתובה, גם כאשר אותם פוליטיקאים עצמם כותבים אותה, יהיה נוסח הדברים האלה כזה:
   "לא ייתכן שכל איש יעשה דין לעצמו ויקבע מה טוב ומה לא טוב לצה"ל. צה"ל הוא מסגרת מחייבת וצריך להגיד לאנשים כמו הרב אליעזר מלמד, שעל מה שהוא עושה הוא יצטרך לתת דין וחשבון לעם ישראל, כאשר הצבא יהיה נכה בגלל כל בחור בן שמונֶה-עשרה שיחליט איזו פקודה למלא ואיזו פקודה לא למלא".
   ניתן לראות כי בקטע קצרצר זה לבדו יש שבעה הבדלים בין גרסת הדיבור לבין גרסת הכתב (הפיתרון אינו מופיע למטה באותיות הפוכות). פירוש הדבר, שהעברית המדוברת הופכת ללהג, כמו הערבית המדוברת, ומתקרבת העת, שבה לא כל דובר עברית יהיה גם קורא עברית ולהפך. אולם, בעוד שלערבית יש להגים רבים מספור שמעליהם ערבית ספרותית מודרנית, לעברית יש רק להג אחד, הישראלי, ואולי גם תת-להג עברי ניו-יורקי בנוסח ישיבת פלטבוש, שמעליו עברית ספרותית מודרנית.
   להתעצמות העברית המדוברת על חשבון העברית התקנית והמוקפדת יש השפעה רבה על התרבות שלנו. הישראלים הצעירים מתנערים מכבלי הכתיב ורואים בו המלצה בלבד, בעיקר במרשתת, שבה אפשר לראות בכל יום כתיב כמו "הסמול הישראלי", "שימון פרס", או "בצפר". נכון שמדובר בתופעה כלל עולמית, ושגם בשפות אחרות יש סטיות מן הכתיב התקני, הכולל שימוש במספרים ובאותיות לייצוגן של מילים (בעיקר 4 במקום for ו-u במקום you), אולם גם במרשתת עדיין כותבים באנגלית small ולא smoll. אנשי המערב עוד לא הגיסו את ליבם לגמרי בכתיב שלהם ולא הרחיקו לכת כמונו.
   בנוסף לכך רווחת עכשיו ההשקפה, כי אבד הכלח על הניקוד. דורות של תלמידים עשו לילות כימים, כדי להבחין בין עיצורים ובין אימות קריאה, להכיר את בנייני הפועל ואת השם, להבחין בין הברה פתוחה לבין הברה סגורה, להבדיל יפה בין סוגי השוואים והחטפים, לשנן את הניקוד הנכון של אותיות השימוש לפני החטפים וללמוד היטב את השווא המרחף, את הפתח הגנוב, את תשלום הדגש ואת המפיק. עדיין שמור עם כותב טור זה מבחן בדקדוק, שבו כתב לו המורה בעט אדום: "עמוס גורן שכחת מפיק – בשולי מבחנך: בלתי מספיק".
   האמנם לימוד הניקוד היה דרוש לנו בערך כמו לימוד אלבנית עתיקה או פינית ביניימית? יש מי שאכן סבורים כך, סבורים ומנמקים: על אף שעות הלימוד הרבות והמאמץ המפרך, התלמידים מעולם לא הצליחו לשלוט באמת ברזי הניקוד, והלימוד כולו היה מכני ומאולץ. מיד בתום בחינת הבגרות נשכח מהם ההבדל בין קמץ קיים ובין קמץ ההופך לחטף, והם לא נתנו על כך את דעתם אף לא פעם אחת נוספת בכל ימי חייהם. אפילו בחוג ללשון העברית נחשבת הבחינה בניקוד, שהיא בחינת חובה, לקשה ביותר וכמעט כל הסטודנטים נאלצים לחזור עליה פעמיים ושלוש. בכל רחבי ישראל יש היום רק קומץ אנשים היודעים באמת לנקד, והם מבוקשים לצורך ניקוד ספרי שירה ונחשבים ליודעי חוכמה נסתרה. בקיצור: הניקוד אינו מיועד לכל אחד.
   טענות חזקות, ללא ספק. אך מנגד אפשר לטעון שלא הכל היה לשווא, משום שלימוד הניקוד העברי היה רק פיגום ולא הבניין עצמו. הוא היה משולב בלימוד מדוקדק של שירת ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, למדן, שמעוני ואורי צבי גרינברג ובלימוד אינטנסיבי של התנ"ך. רק ידיעה טובה של הניקוד אפשרה ללומדיו, גם אם היו מתמידים בכך בעל כורחם, לקרוא בקול רם את שירת דבורה על כל פרטיה ודקדוקיה ולהתקרב בכך ככל האפשר אל הקריאה שהייתה בפי אבותינו הקדמונים – הישג שהיה מנת חלקנו בלבד, וגם העמים התרבותיים ביותר בעולם המודרני לא זכו לו. השמתו של התנ"ך כטקסט חי בפי ילידי הארץ הקנתה למפעל הציוני כולו אופי של מהפכת תרבות, ולא סתם מהפכת תרבות, אלא תהפוכה חד-פעמית, שבה תרבות גבוהה מעצבת את ההיסטוריה המודרנית.
   תופעות אחרות, שלא נתנו עליהן את הדעת די הצורך ביום הלשון העברית, הן הצטמצמות אוצר המילים, התמוססות מאגר הניבים והיעדרם של סופרים ומשוררים גדולים, שבכוחם לעצב אמות מידה לשוניות בכוח גדולתם האמנותית לבדה. בעניינים אלה עוד ייכתב בטורים שיבואו.