תענוגות העברית

גליון 35, י' באדר, התשס"ט 6-13.03.2009

בוגרי מערכת החינוך הישראלית יודעים מעט מאוד על אליעזר בן-יהודה – בעיקר את שתי העובדות, שהוא דיבר עם בנו רק עברית והמציא מילים חדשות. בתודעתם של מרבית הישראלים מצטייר בן-יהודה כדמות קופצנית, תזזיתית, עצבנית, אדם שמפסיק בכל רגע את מה שהוא עושה כדי לרשום על פתק מקומט איזו מילה שעלתה בדעתו. דמות זו נתקבעה בציבור בעקבות שירם של ירון לונדון ומתי כספי, שהפזמון החוזר שלו אומר: "אליעזר, בן-יהודה / יהודי מבדח / מילים מילים, מילים מילים / הוא בדה ממוחו הקודח".
   האמת היא שבן-יהודה היה בעל אופי של מנהיג ולא טיפוס ביזארי, ולא סתם מנהיג, אלא מראשוניה של תנועה גדולה, תנועת חיבת ציון. לפני 132 שנה בדיוק, כשקיבל את תעודת הבגרות שלו מן הגימנסיה הריאלית, פרצה מלחמת הבלקן. אליעזר פרלמן הצעיר, זה היה אז שמו, עקב מעיירתו בליטא אחרי מלחמת החירות של הבולגרים ושל תומכיהם הרוסים נגד טורקיה וחשב שאם הבולגרים, שלהם מורשת תרבותית והיסטורית צנועה בהרבה מזו של העם היהודי, יכולים לשוב ולשלוט בארצם ולדבר בשפתם אחרי תקופת דיכוי ארוכה – הרי גם עמו שלו יכול. הרעיון הופיע לנגד עיניו בהבזק מאיר אחד של השראה, כפי שתיאר בהקדמה למילונו: "בימים ההם פתאום כמו נפתחו השמיים ואור מבהיק, אור צח ומצוחצח, הבהיק לנגד עיני, וקול פנימי אדיר קרא באוזני: תחיית ישראל על אדמת אבות" (מילון הלשון העברית, המבוא הגדול, עמ' 1).
   בן-יהודה נסע לפריס ללמוד רפואה וגילה את רעיונו לכמה סופרים עבריים, אך הם הגיבו בביטול על תוכנית התחייה שלו. דווקא עיתונאי רוסי לא-יהודי שבו נתקל באקראי, היה זה שיעץ לסטודנט פרלמן לפרסם את הרעיון בעיתון שיהודים קוראים אותו. הסטודנט כתב מאמר ושמו "שאלה לוהטה" ושלח אותו למערכת "המגיד". העיתון לא פרסם אותו, והמאמר נשלח לעיתון אחר, "השחר" שבעריכת פרץ סמולנסקין. זה חשב שהרעיון נועז מדי ומקדים את זמנו אך החליט לפרסמו בכל זאת, תוך שהוא משנה את שם המאמר ל"שאלה נכבדה" ואת שם הכותב ל"א. בן-יהודה", כדי להגן על הכותב מתגובות חריפות. שם מושאל זה אימץ לעצמו בעל המאמר כשם רשמי אחרי שהגיע לירושלים בסתיו 1881.
   המאמר היה תחילתה של תנועת חיבת ציון, שהציונות המדינית הייתה המשכה. מצויים בו כל היסודות שעל חיזוקם וביצורם אנו נלחמים גם כיום: ריבונות מדינית, התנחלות על אדמת הארץ, שימוש מלא בלשון העברית ופיתוח תרבות רב-תחומית בעברית. המאמר הופיע כשבן-יהודה היה בן 30 והרצל בן 28, עדיין אינטלקטואל וינאי צעיר ממוצא הונגרי שאת "מדינת היהודים" שלו יכתוב רק כעבור שנים.
עזרה מרוצחים וגנבים ערבים
בניגוד לרושם שמותיר הפזמון הידוע, בן-יהודה היה בעל אופי חזק, יציב, שקול, ענייני, רציני, שיטתי ויעיל. הוא החליט כי הגשמת האידיאל שלו – ריבונות לעם היהודי בארצו – כרוכה בשימוש יומיומי בלשון משותפת לכל בני עמו החיים בארץ, וכי לשון זו צריכה להיות העברית. גם הרצל חשב שהעם היושב בציון זקוק ללשון מוסכמת אחת אך אין הכרח שתהיה זו העברית דווקא, וגם סמולנסקין וליליינבלום תיארו לעצמם מדינה יהודית בלי עברית. הרצל אמר שכאשר יתברר במהלך הזמן מהי הלשון השימושית ביותר בפיהם של בני הארץ, זו תהיה הלשון הרשמית של מדינת היהודים. כלומר, ללא עקשנותו של בן-יהודה היינו עשויים לדבר היום יידיש (שפת איכרי המושבות, בצד הטורקית ושפת בית הוריהם של החלוצים), או אולי גרמנית (שפתם של הרצל ונורדאו ובמידה מסוימת שפת הקונגרס הציוני, "קונגרסדויטש"), או צרפתית (שאותה למדו במרץ במושבות), ערבית (שפת האזור) או אנגלית (שפת המנדט).
   בן-יהודה העריץ את הרצל ותמך בו בכל, ואולם בעניין העברית דבק בעמדתו המקורית. המניע לעיסוקו של בן-יהודה בעברית היה מלכתחילה לאומי וציוני ולא בלשני ואטימולוגי, אך חושיו הבלתי טועים הדריכו אותו להיות חלוץ ומחדש גם בתחום זה. עוד כשהיה בפריס ושכב בבית חולים בשל מחלת השחפת שבה לקה, פגש בחולה שבא מירושלים, החוקר א.מ. לונץ, וזה סיפר לו שבירושלים מדברים בני עדות יהודיות מסוימות עברית במבטא ספרדי, כי רק כך הם מבינים אלה את אלה. מידע זה כיוון את בן-יהודה, שלמד בילדותו בחדר במבטא המלעילי, לאמץ לעצמו את המבטא המלרעי המוכר לנו כיום מדיבורנו שלנו ונראה לנו טבעי לחלוטין. המעבר ממבטא למבטא היה כרוך במאמץ אישי גדול, אך שום מאמץ לא היה גדול מדי לאדם נחוש זה, לאחר שסימן לעצמו משימה.
   משלוש תכונות היסוד של מנהיג היה לבן-יהודה בשפע: הילה, מרץ ודבקות במטרה. את חמש המטרות העיקריות שקבע לבני עמו – השיג: התיישבות וחקלאות; דיבור בעברית בחיי היום-יום; פיתוח מדע וספרות מקוריים בארץ-ישראל; הנהגת חינוך מודרני, חילוני והומניסטי לילדי הארץ; ומאבק ב"חלוקה" ובחרדיות המנוונת. כדי להשיג יעדים אלה, הוא נלחם בזירת התקשורת כעורך ומייסד השבועונים "הצבי" ו"ההשקפה" והעיתון "האור" – עיתון ראשון בעברית במתכונת אירופית מעודכנת; הוא פעל בזירה הפוליטית כאחד ממייסדי האגודה "תחיית ישראל", שלחמה נגד החרדיות המאובנת, וכאדם לאומי-תרבותי וחילוני (החילוניות הייתה נשמת אפה של אשתו השנייה חמדה) – נרשם בהפגנתיות כבן-בלי-דת; כמורה ומחנך היה אחד הראשונים שלימדו בכיתה בעברית בלבד, בלי שימוש בלשון אחרת, כמחבר, שכתב ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה בעברית.
   במילונאות, תחום לא פוליטי, הוא התרכז לאחר שהטורקים הצרו את צעדיו כעורך עיתונים. הוא הסתבך איתם בשל תרגום לטורקית של שתי מילים "חיל" ו"קדימה" (מילים שגם כיום גורמות סיבוכים פוליטיים, אם כי אחרים): בערב חנוכה תרנ"ד נדפס ב"הצבי" מאמר של שנ"ה יונאס ובו המשפט המליצי "נאסוף חיל ונלך קדימה". יריביו תרגמו אותו לטורקית במילים "נגייס צבא ונעלה על המזרח" והגישו תרגום זה למשטרה. בן-יהודה נעצר ונידון לשנת מאסר בקישלה כמורד במלכותו של הסולטאן עבד אל חמיד. ביושבו בכלא, נעזר ברוצחים ובגנבים הערבים שישבו איתו, כדי לברר שורשים ערביים של מילים מקבילות למילים עבריות שביקש להכניס למילונו. בערעור שהוגש בעזרתו של הברון רוטשילד, הוא זוּכָּה.
לא זכה להנצחה הראויה
מ-1910 ואילך החל בן-יהודה להוציא לאור את "מילון העברית הישנה והחדשה" שלו, מילון אטימולוגי הנמצא בשימוש גם כיום, שכן הוא מתעד את כל תקופות הלשון (מילונו הנפוץ של אבן-שושן אינו אטימולוגי ואינו מתעד את ההיסטוריה ואת התפתחות המילים). מפעל המילון ההיסטורי הגדול של האקדמיה ללשון העברית, שגם את הקמתה חזה בן-יהודה, הוא המשכו של מילון זה. מיד בתחילתו של המנדט הבריטי הוא שכנע, יחד עם אוסישקין, את הנציב העליון הרברט סמואל לקבוע את העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות בארץ, דבר שנחשב בעיני כל, ובעיני הערבים יותר מכולם, כצעד גדול לקראת הגשמת הציונות. בתחילת שנות ה-20' היה פעיל מרכזי בוועד המכין של הקמת האוניברסיטה העברית, שחנוכתה על הר הצופים ב-1925, שלוש שנים לאחר מותו, היה למעשה טקס הפתיחה החגיגית של המדינה הציונית העתידית. בן-יהודה נפטר בליל שבת, אור לנר שני של חנוכה תרפ"ג (דצמבר 1922) בלי שנפל למשכב ובלי שאושפז בבית חולים. אפילו לגסוס לא היה לו זמן.
   ענק מדיני, לאומי, תרבותי, חינוכי ומדעי זה, שהגה וביצע משימות שבאומות אחרות העסיקו קבוצה שלמה של גאונים, לא זכה להנצחה הראויה לו במדינת ישראל שלו, התולדה המרכזית של שאיפותיו ומאמציו. בירושלים ובתל-אביב קרויים על שמו שני רחובות מרכזיים (הרחוב הירושלמי ידוע כיום יותר בשם "המדרחוב"), גם כמה בתי ספר קרויים על שמו וכן המושבה אבן-יהודה, אלא שרק מעטים קושרים את שמה של המושבה אליו ויודעים באיזה יהודה מדובר. שום אוניברסיטה אינה קרויה על שמו, שום מרכז מדעי, ואת חדר בן-יהודה באקדמיה ללשון העברית, החבויה בחורשת אורנים בגבעת רם שבירושלים, פוקדים רק מעטים. שום סרט עלילתי לא הופק בהשראת חייו הבלתי רגילים, וגם בתחום הטלוויזיה התיעודית נעשתה עבודה מצומצמת בנושא זה ולא מרוכזת מספיק. ביוגרפיה מקיפה שלו יצאה לאור רק ב-2008 – "דבר עברית, חיי אליעזר בן-יהודה", מאת יוסף לנג, בהוצאת יד יצחק בן-צבי (שני כרכים).
   דמות בנו של בן-יהודה, איתמר, מוכרת לישראלים יותר מדמות האב. לפני 20 שנה פורסם בהוצאת עם עובד ספר הילדים הקטן של דבורה עומר "הבכור לבית אבי", על איתמר בן-אב"י, שנולד כבן-ציון בן-יהודה והיה הילד הראשון שדיבר רק עברית. חייו הקשים של הילד, שהיה לא רק בנו של גאון אלא גם מבודד מן הילדים הדתיים בירושלים, שלא דיברו עברית, מוכרים לרבים בזכותו של ספר נפוץ זה. רק בבגרותו, כשנעשה, להבדיל מאביו, גבר יפה תואר – אימץ לעצמו את השם איתמר, התגבר על סבל ילדותו באהבתו הרומנטית הלוהטת ללאה אבו-שדיד, ירושלמית יפהפייה בת למשפחה מזרחית עשירה, והתנחם בנישואיו עימה.
   ברשימה הבאה תתואר דרכו של בן-יהודה בהחייאתה של העברית, ייבדק מושג ה"החייאה" וייסקר הפולמוס בין בלשנים בסוגייה עד כמה העברית הישראלית בת ימינו היא לשון שמית.