פשע נגד הקרימינולוגיה

גליון 156, כ"ח בתמוז התשע"א 30.6 – 8.7.2011

ב-1998 פורסם דו"ח של ועדה בין-משרדית מיוחדת אשר הוקמה לטיפול בבעיית האלימות במשפחה בישראל. ועדה בין-משרדית זו מוגדרת באתרה הרשמי של "ועדת השרים למאבק באלימות" כזרוע המבצעת של ועדת השרים. בין המשתתפים בהכנת הדו"ח היו נציגים בכירים, ובעיקר נציגות בכירות, של משרדי המשפטים, ביטחון הפנים, הרווחה, השיכון, החינוך, התקשורת, והקליטה, כמו גם של צה"ל, ארגוני נשים, רשויות ממשלתיות הקשורות למעמד האשה ועוד. אין זה דו"ח בעל אופי תיאורטי-אקדמי בלבד, אלא דו"ח הנשען על הצגתה של תמונת מצב כביכול מדעית, וזאת כדי להתוות פרקטיקה ולהנחות את גורמי הביצוע. בהקדמה לדו"ח כתוב: "הועדה קיבלה מנדט לעסוק בתופעת האלימות במשפחה לסוגיה השונים. לצורך ייעול העבודה … החליטה הועדה להתמקד בשלבים הראשונים של העבודה בנושאים הקשורים לאלימות כלפי נשים. לאחר פרסום הדו"ח הראשון ירחיב הצוות את תחומי עבודתו ויבחן נושאים הקשורים לסוגי אלימות נוספים כגון, אלימות כלפי ילדים, כלפי קשישים, כלפי הורים ואחרים".
   ואולם עד היום, 13 שנים מאוחר יותר, לא נכתב אף דו"ח נוסף, וכך נשארנו רק עם הדו"ח על אלימות נגד נשים. בדו"ח כתוב גם כי "אנו עוסקים באלימות כלפי נשים ולא בתופעה של אלימות בין בני זוג שכן הממצאים האמריקאים מצביעים על כך שמבין המקרים של אלימות בין בני זוג, ב-95% מהמקרים מדובר על אלימות של הגבר כלפי אשתו ורק ב-5% מהמקרים של האשה כלפי הגבר, וגם אז, ברוב המקרים מדובר על אלימות הדדית." (ההדגשות שלי).
   בדו"ח הוועדה, שבראשה עמד מנכ"ל הביטוח הלאומי דאז ד"ר יגאל בן-שלום, גם כתוב כי: "על סמך הערכות חלקיות וניסיונות השוואה למדינות מערביות מעריכים כי יש כיום בארץ בין 200,000-150,000 נשים מוכות. כלומר, כל אישה שביעית בישראל הוכתה לפחות פעם אחת בחיי נישואיה ע"י בן זוגה. הערכות אלו מבוססות בעיקר על נתונים אמריקאיים של STRAUS אשר ביצע סקר בשנת 1986 על מדגם מייצג והעריך כי 27.8% מהנשים הנשואות הוכו לפחות פעם אחת ע"י בן זוגן במהלך שנות נישואיהן. באשר לסוגי אלימות אחרים אין הערכות".
   אותו סטראוס, שעל הנתונים שאסף מתבססת הערכת היסוד של הדו"ח החשוב הזה, הוא פרופ' מורי סטראוס מאוניברסיטת ניו-המפשייר שבארצות הברית. סטראוס היה ממקימי המעבדה לחקר המשפחה באוניברסיטת ניו-המפשייר כבר בשנת 1968. הוא ערך עשרות רבות של סקרים ומחקרים, רבים מהם בהיקפים כלל אמריקניים, ונחשב לַסמכות המובילה בכל מה שקשור לחקר האלימות במשפחה.

   אודה כי לא הצלחתי לאתר את המחקר שבו מצא פרופ' סטראוס את מה שטוען הדו"ח הישראלי כי מצא, אבל אני מוכן להניח כי סטראוס אכן מצא ש-27.8 אחוז מהנשים הנשואות הוכו במהלך שנות נישואיהן לפחות פעם אחת על ידי בן זוגן. אבל בהסתמך על דבריו של סטראוס עצמו, שאותם נביא מיד, ברור כי זהו נתון חלקי ומטעה.
   כי כבר באמצע שנות ה-80', היו לסטראוס נתונים שהראו בבירור כי את האלימות בין בני זוג מאפיינות הדדיות וסימטריה, מושגים שנסביר מייד. הוא עצמו לא ידע איך להתייחס לנתונים אלה. הוא אומנם דיווח עליהם, אבל לא התמקד בהם, כי גם הוא היה שבוי בתפיסה שאלימות במשפחה היא תופעה כמעט זהה למה שנקרא הכאת נשים.
   בכנס שנערך בקליפורניה ב-2008, הסביר סטראוס שזו הייתה תפיסתו עד אמצע שנות ה-80', משום שהנושא כולו הוצג ו"מוסגר" בצורה הזו על ידי "הפמיניסטיות", כדבריו, ולכן הוא העדיף להתעלם מהנתונים שסתרו את הקונספציה. אגב, יש לציין כי הוא עצמו עדיין מציג את עצמו כפמיניסט.
   הכנס היה פורץ דרך במרד המתמשך בהגמוניה המגדריסטית בתחום חקר האלימות במשפחה. כותרתו הייתה: “From Ideology to Inclusion: Evidence-Based Policy and Intervention in Domestic Violence” Violence”. בעברית: "מאידיאולוגיה להכלה, מדיניות והתערבות המבוססות על ראיות בתחום האלימות במשפחה". הכוונה היתה למעבר מתפיסה אידיאולוגית דיכוטומית של שחור-לבן – גבר אלים ורשע-אשה קורבן צחור וילדים בלתי קיימים –  לתפיסה שיש מקום גם לגוונים אחרים, ולקורבנות אחרים, המבוססת על ראיות מחקריות ולא על דעות קדומות או על פוליטיקה מגדריסטית. כפי שאמר פרופ' דון דאטון, חוקר ידוע מאוד ואחד המשתתפים בכנס, ישנם שני סוגים של אנשים בעולם, כאלה המחלקים את האנשים בעולם לשני סוגים וכאלה שלא. התפיסה הלא-דיכוטומית, לדעת המארגנים והמשתתפים, יעילה הרבה יותר בסיוע לקורבנות שבאמת זקוקים לו, כולל נשים מוכות.
   כנס המשך תחת אותה כותרת-גג נערך בקליפורניה ב-2009. באוקטובר 2010 השתתף פרופ' סטראוס גם ביום פתוח באוניברסיטת חיפה, ובו הציג את ממצאיו לגבי מה שהוא מכנה סימטריה מגדרית והדדיות באלימות בין בני זוג. הוא היה במיעוט קטן, שכן בישראל ההגמוניה המגדריסטית היא כמעט מוחלטת. גם בארה"ב לא קיבלו הכנסים של "המורדים" קורת גג של מוסד אקדמי, למרות שמשתתפיהם הם השמן והסולת של חקר האלימות בין בני זוג. כמה מן הדמויות בעולם המערבי, חוץ מסטראוס ודאטון, הם ארין פיזי, מייסדת תנועת המעונות לנשים מוכות, לינדה מילז, ג'ניפר לאנגינריכזן-רוֹולינג, איימי ג'ונסטון, ג'נט סלֵפ ואחרים.
    ארין פיזי, שהקימה ב-1971 מעון לנשים מוכות בצ'יזיק שבאנגליה, היתה אייקון פמיניסטי של ממש, והיא אף מוזכרת בחוברת שהוציאה נעמ"ת על אלימות נגד נשים. החוברת היא מ-1991, אבל כבר בשנות ה-70' החלה התנועה המגדריסטית להחרים את פיזי, מפני שהיא סירבה לשתף פעולה עם הקו האנטי-גברי של התנועה. פיזי טוענת כבר הרבה שנים כי התנועה המגדריסטית הרסה את המשפחה בארצות המערב. במאמריה היא כותבת כי התנועה היא בעלת אופי מרקסיסטי ואלים מאוד, וכי המגדריסטיות מעוניינות אך ורק בתקציבים, כוח ושליטה.
   אגב, הייתי בקשר עם גב' פיזי ושמעתי מפיה דברים דומים.

   הנה כמה מהדברים שאמר פרופ' סטראוס בכנס ב-2008. סטראוס מציין שני מאפיינים של האלימות בין בני זוג. האחד הוא סימטריה והשני הוא הדדיות. כלומר, אם בודקים מי מתחיל את האלימות ומי מבצע את האלימות, מוצאים שהמספרים דומים הן לגבי גברים והן לגבי נשים. זוהי הסימטריה. בנוסף, יש לבני הזוג נטייה לנקוט אלימות שהיא הדדית, כלומר, שניהם מסלימים סיטואציה מסוימת, וקשה להם לומר אחר כך מי בעצם פתח בה, מי היה התוקף ומי היה הקורבן.
   "אף אחד לא היה יותר מופתע ממני" אומר כיום סטראוס שמודה כי עבר זמן עד שהפנים את תוצאות המחקרים שערך ביחד עם ריצרד גלס מאוניברסיטת פנסילבניה. מדובר בסקרים כלל אמריקניים, שבהם נשים דיווחו על אלימות עם בני זוג. מהסקר של 1975 עלה כי 12.1 אחוזים מההגברים ו-11.6 אחוזים מהנשים תקפו את בני זוגם במהלך השנה שקדמה לסקר. לגבי תקיפה חמורה, המספרים היו 3.8 ו-4.6 בהתאמה. ב-1985 התוצאות היו דומות. שיעורי התקיפה היו פחות או יותר זהים. זוהי הסימטריה.
   הראיות לסימטריה הפתיעו את סטראוס, אבל אלו המשיכו להצטבר. סטראוס נותן כאן רשימה של 10 מתוך כ-200 (!) מחקרים, המראים סימטריה. הוא מביא כאן כדוגמאות את
Canadian National Survey 1990, British Crime Survey 1996,National Violence Against Women Survey 2000,  Youth Risk Behavior Survey, 2006 ועוד.
   באשר להדדיות, 17 מחקרים שנערכו באוכלוסיה הכללית מראים לדברי סטראוס כי אלימות הדדית היא הסוג הנפוץ ביותר בקרב בני זוג. הוא מביא פירוט תוצאות של 5 מתוכם. כך, לגבי אלימות שמבצע הגבר בלבד, המספרים נעים בין 11 ל-25 אחוזים. לגבי אלימות שמבצעת האשה בלבד, המספרים נעים בין 24 ל-35 אחוז. אבל לגבי מקרים שבהם האלימות היא הדדית, השיעור הוא בין 48 ל-60 אחוז.
   סטראוס מסתמך על יהודי אחר בשם פרופ' מרטין פיברט (Fiebert) שהבין אינדקס מסודר של מחקרים המראים את הסימטריה וההדדיות. בשנת 1986 כבר היו 23 מחקרים כאלה. נכון למועד מתן הרצאתי, היו שם 218 מחקרים, כאשר המדגם המצטבר הוא של כ-370 אלף נבדקים.
   לסטראוס יש נתונים בתחום האלימות בין בני זוג גם במדינת ישראל. ב-2007 פרסם מחקר משווה לגבי אלימות בזוגיות של סטודנטים, שכלל 32 מדינות. הנתונים בישראל הם כדלקמן: סה"כ בפחות מ-20 אחוז מהזוגות היתה אלימות. מתוכם כ-10 מן ההתרחשויות האלימות היו של גברים בלבד, כ-28 היו של נשית בלבד וב-62 אחוז האלימות הייתה של שני בני הזוג.
 
                                                                                                                   
מדוע מחביאים את הראיות?
סטראוס מסביר מדוע יש התעלמות, הסתרה, הכחשה ועיוות של הראיות לגבי סימטריה באלימות בין בני זוג.
   * הראיות אינן מתיישבות עם העובדה שגברים הם הרוב הגדול בקרב המבצעים בכמעט כל סוגי הפשיעה האחרים.
* שני שליש של קורבנות הפציעות ושני שליש ממקרי המוות באלימות ביתית הם נשים. לפיכך, יש קדימות לטיפול בנשים שהן קורבנות ובגברים שהם העבריינים.
   * מאמצים מצד פמיניסטים להסתיר ולעוות את הראיות.
   סטראוס מונה שבע שיטות להסתרה או לעיוות של הממצאים:

הסתרת הנתונים. הוא מביא מקרה של מחקר שהובא אליו ב-1987 לפני הפרסום ואשר כלל נתונים גם על אלימות של בעלים כלפי נשים וגם על אלימות של נשים כלפי בעלים. בגירסה שהודפסה הושמטה האלימות של הנשים.
הימנעות מראש מאיסוף הנתונים או השתקת נתונים סותרים. הוא מביא כדוגמה סקר שנקרא National Survey of Child and Adolescent Well-Being, שבו שואלים את הנשים רק על היותן קורבנות ואת הגברים רק על היותם תוקפים.
ציטוט סלקטיבי של מחקרים. אם יש 10 מחקרים ורק שניים מראים את התוצאה הרצויה, יש לצטט את השניים ולהתעלם משמונת האחרים. הוא מביא כדוגמאות לסילוף מסוג זה סקר של ה-World Health Organization וגם את משרד המשפטים האמריקני שהתעלם ממחקרים שהוא עצמו מימן.
פרסום מסקנות שאינן כלולות במידע. לדוגמה, החוקרת פּוקו קרנסמית (Kernsmith) טענה במסקנות מחקרה מ-2005 כי נשים מכות בתגובה למכות שספגו. אך כשבודקים את השאלות ששאלה את הנשים בסקר, מתברר כי אין כל ביסוס למסקנה זו.
חסימת פרסום של מאמרים הסותרים את הדוֹגמה הפמיניסטית.
חסימת תקציבים למחקרים העלולים לסתור את תיאוריית הפטריארכליות.
הטרדה, איום, והענשה של חוקרים המייצרים ראיות הסותרות את האמונות הפמיניסטיות. הוא מביא כדוגמאות את הקמפיין לפיטוריה של סוזן סטיינמץ, וגם איום בהטמנת פצצה בחתונה של בתה; אי-חידוש חוזה של מרצה באוניברסיטת מניטובה; אזהרה לתלמידה שהיא לא תשיג עבודה, אם עבודת הדוקטור שלה תיעשה בהנחייתו של סטראוס; העלילו עליו כי היכה את אשתו; האשימו אותו בהטרדה מינית של תלמידותיו; פמיניסטיות התיישבו בשתי השורות הראשונות ואז קמו ויצאו בהפגנתיות מהרצאה שלו כנשיא (SSSP) Society for Study of Social Problems.
   לוויכוח כולו נלווים טונים פוליטיים סמויים, ולחלק מהמשתתפים ברור כי הוא קשור למאבק גדול יותר בין ימין לשמאל, או בין שמרנות חברתית לגישה מרקסיסטית, אבל לזה לא ניכנס.
   אם נחזור לדו"ח הוועדה הבין-משרדית של ועדת השרים למאבק באלימות, ניתן לראות שהטענה כי 95 אחוז מאירועי האלימות בין בני זוג מבצעים גברים, כאשר בשאר האירועים האלימות היא הדדית, בהסתמך על "הנתונים האמריקאיים" כביכול, היא בעייתית מאוד. ואילו הפרחתו לחלל האוויר של המספר המבהיל של 200 אלף נשים מוכות, על סמך אקסטרפולציה תמוהה מאוד, ותוך הסתמכות כביכול על סטראוס, דווקא עליו, הוא למצער חוצפה גדולה, שלא לומר הטעייה.
הילדים האבודים
טענה מרכזית של המתנגדים לגישה המגדריסטית לאלימות במשפחה היא כי הדוֹגמה הזו משכיחה את מצוקתם של ילדים. הרי מרבית אירועי האלימות המתרחשים בתוך המשפחה הם אלה שבהם הורים משני המינים מכים את ילדיהם. אך למרות שכל המחקרים מראים כי אמהות מהוות רוב ברור בקרב מכי הילדים, והמתעללים בילדים במשפחה, נתונים אלה כמעט שאינם מגיעים לתקשורת. אחת הפעמים הבודדות לפרסום שכזה היא טבלה שהופיעה ב"הארץ" ב-13.10.2004 על זהות המתעללים בילדים, שממנה עולה כי ב-13.4 אחוז מן המקרים מתעללים שני ההורים, ב-16.4 אחוזים – האב בלבד, ואילו ב-38.8 אחוזים – האם בלבד. הנתונים סופקו לכנסת על ידי ארגון אל"י, והמועצה לשלום הילד אישרה את תקפותם.
   אבל ידיעות כאלה הן היוצאות מן הכלל. הכלל הוא שימוש בעיתונות לצורך תעמולה מגדריסטית. כתבת שער במוסף 24 שעות מ-25.11.02 היא דוגמה קלאסית אחת מיני רבות מאוד לכך. בכתבה יש אומנם התייחסות למצוקת הילדים מאירועי אלימות במשפחה, אבל לא כמי שסובלים התעללות בעצמם, אלא תחת הכותרת "כשאבא מכה את אמא" המופיעה בשער המוסף, מעל תמונה של אמא עם ילדים. כפי שניתן לראות, לוקחים את המספר 200 אלף נשים מוכות, שכבר הראינו את מידת אמינותו המפוקפקת, מכפילים בשלושה, שזה כנראה אמור לייצג את המספר הממוצע של ילדים לאם, ומגיעים ל-600 אלף ילדים העדים כביכול לאלימות של אבא נגד אמא. ואכן "600 אלף קורבנות אילמים" – זו הכותרת של המאמר עצמו.
   ברם, כותרות גדולות עם סטטיסטיקות על ילדים כקורבנות של אלימות פיזית – את זה לא נמצא בעיתונות הישראלית, מן הסתם משום שקשה ליישב מציאות כואבת זו עם תיאוריית הפטריארכיה.
 
*מבוסס על הרצאה שניתנה ב-30.5.11 במסגרת הכנס "פשיעה בוורוד" שנערך במרכז האוניברסיטאי אריאל ובמכללה האקדמית נתניה.