איך אפשר לדעת מה קורה לנו בלא מודע?

הפרשנות של פרויד לחלומות אפשרו לו פריצת דרך. החלומות עבורו הם הדרך שבו הלא מודע

לבטא את עצמו, ברגע שהמחסום של המודע לא עובד. עיקר השאיפה של הנפש שלנו זה לממש את

התשוקות שלנו, אבל יש כל מיני תשוקות שאסורות לנו. עכשיו אני ממש רוצה הביתה וללכת לישון. תשוקות הרבה יותר עמוקות, בעיקר מיניות עבור פרויד, אנו בעיקר משתוקקים מינית ובגלל שאנו בתוך החברה אנו לא יכולים להביא אותם לידי ביטוי. החלום הוא זמן שמשהו מן התשוקות האלה עולה לפני

השטח. הוא אומר לדוג' אנשים שמאוד רעבים יחלמו על אוכל.

הוא מנסה לדובב את החלומות האלה. לארגן מערכת שמתרגמת תשוקות למילים ומילים לצורות והפוך. דרך הפירוש של החלומות אני יכול להגיע אל הלא מודע ולרבדים בתוך נפשי. לרוב זה נוגע בחוויות  בסיסיות של הילדות שלנו ולרוב לתשוקה אחת – לחזור להיות עם אמא, לא לגדול. ובעיקר לחזור להיות עם אמא במובן מיני. ברגע שמתגלה לנו שמי שמספק את אמא שלנו זה לא אנחנו וזה יוצר את

תסביך אדיפוס. זה התשוקה הילדותית שבעצם שולטת על רוב מה שאנו עושים. זה הסיפור שפרויד

מסבר – לכל משפחה יש רומן משפחתי שצריך לפענח אותו והוא המקור למצוקה של הנפש שלנו.

'פסיכופתולוגיה של חיי היום יום,' 'בדיחות ויחסן אל הלא מודע.' בהם האדם נעשה מכונה שיוצרת משמעויות שהוא לא מודע להם, השפת גוף שלו, הטעיות שהוא עושה, לכל דבר יש משמעות, "טעות פרודאנית" – זה לא סתם שאת זה אני שכחתי. לכל אדם באשר הוא יש תשוקות לא ממומשות. וזה מערער את התחושה שדרך התבונה אני באמת יכול להסביר את עצמי, למה בחרתי ללמוד, הבת זוג שלי, למה כעסתי היום. הניסיון שלנו לתת רציונליזציה זה סוג של שקר מוסכם. הדרך שבא אני הפכתי את התשוקה של לשאת את אמא שלי ולעשות דוקטורט שאמא שלי תעריך זה הסבר שפרויד

היה יכול לתת, זה שאני מסוגל להגיד את זה כנראה אומר שזה גם שקר לאמת שהיא עוד יותר עמוקה.

פרויד מציע גם תאוריה של מיניות חדשה, הילד הוא לא משולל מיניות. התינוק הרך הוא בעצם פקעת של עונג מיני. כל מקום שנוגעים בו הוא מתענג עליו, אחרי כן תהיה תהליך של חברות להפריד את האיברים האינטימיים משאר חברי הגוף. אני יכול לגעת בכתף של מישהי ולהגיד לה 'יהיה בסדר' וזה לא יהיה משהו מיני לעומת האזורים שהם בטח מיניים ויחשבו להטרדה. פרויד מדבר על השלב האורלי וההנאה שבפה ובאוכל, האנאלי לשלוט בצרכים, והשלב האדיפלי שהוא מגלה את איבריו

המיניים והעונג שלהם.

זה בשונה מן התאוריה הוויקטוריאנית שהילדים הם תמימים, נקיים ממניות והילד עצמו מלאך טוב

(פיטר פן, ילדים  בעולם  ללא רגש מיני)  ומול זה  הרעיון שאפשר  לקרוא את הסיפורים באופן עמוק,

כילדים בעלי תשוקות מיניות.

לאחר מכן הוא מפתח תפיסה יותר מורכבת. חוץ מהלא מודע והמודע יש את האיד – עולם שלם   של אנרגיות חסרות  פשר, דחפים לא ברורים שמחפשים פורקן ומובן הזה זה 'סתמי.' סוג של אנרגיה שבלעדיה לא נזוז ונקום בבוקר. לאיד יש משהו ממצע שזה ה'אגו' – בחלקו הגדול הוא גם לא

מודע לעצמו ולצדם נמצא הסופר אגו – גורם שמפקח על האגו, מעניש את עצמו ומבקר את עצמו. יוצר את התחושה ש'אני לא בסדר,' גורם לי דחייה מדברים מסוימים, ממחשבות מסויימות. לשם פרויד

מגיע בשנות העשרה.

מלה"ע ה1- פרויד מבין שמערכת מתרכזת יותר מדי בצורך בעונג. המפגש שלו עם הרבה הלומי  קרב, כמות גדולה שהוא יכול להיפגש איתם, אל מול המערכת הצבאית שאומרת שהם עושים את עצמם. הוא מפתח מאבק בין יצר הארוס – להתחבר לאחרים והיצר המיני, ויצר המוות – להביא את עצמו לקיצנו. היצרים האלה מאזנים אחד את השני (תרבות ללא נחת – שם הוא כבר חוזה את עליית

הנאצים.)

ID – דחפים ביולוגים ואינסטינקטים (רעב, מין, שינה) ההבחנות ביננו באות מעוצמות אנגריות שונות בהם. צורך לחפש עונג – על עונג הוא טוב ושום דבר אחר לא משנה. אחרי כן הוא מוסיף את יצר המוות. הרגע שקיבלו את הפנטזיה שלנו ואנו יכולים להרגיש לכמה זמן שאנו רגועים. פעול כאן אנרגיית

הליבידו – אנרגיה ביולוגית.