אלפרד וולס

ההנחה של דארווין ושל חבריו שבעל החיים שיותר שרד הוא גם זה היותר חזק, בריא וטוב. היום רואים שזה לא בהכרח ככה, זה יכול להיות גם היוצר היותר חלש, לדוג' דג שיש לו נשימה בראיות והוא צריך איכשהו לעלות מעל פני המים וזה חסרון עד שהימה מתייבשת ואז הריאות שלו פתאום נעשים

יתרון.

במבט של איש דתי של המאה ה19- שיש תכונית אלהית זה נראה מוזר הרוע שיש בטבע, הרבה חיות שנולדות סתם ומתות סתם, צמחים שגדלים ומתים אחרי חורף קשה וזה מעלה שאלה, כי אמור להיות

כאן סוג של הרמוניה. מלתוס מסתכל על בני האדם, הוא גם רואה קשר בין החטאים שלו (התרבות)

גורמים לכך שיהיו צרות, מה שדארווין עושה זה מרחיב את זה לטבע. מלתוס כן חושב שהטבע מושלם, שהאריה אוכל את האיילה והכל בסדר אלא הבעיה אצל בני האדם והיצר הרע, אצל החיות אין יצר הרע  הם עושים מין בזמן הנכון ואוכלים בזמן הנכון.  דארווין לוקח את מרכז התפיסה המתמטית שלו ולהגיד זה הטבע. גם אצלו אין יצר רע אלא הטבע פשוט מייצר יותר ממה שהוא יכול לפרנס וכל

בעל חיים רוצה לשכפל את עצמו כמה שיותר ומי שדואג לעצמו יותר טוב שורד.

אלפרד וולס:

במקביל  לדארווין  מישהו  אחר  מפתח את אותה תאוריה בצורה עצמאית לחלוטין. כמו שאצל התרמודינמיקה מנוסחים בבת אחת בכמה ארצות וגם האבולוציה. דארווין חוזר מן המסע שלו וחושב הרבה על מה שהוא ראה, חוקר עשרות שונות של רכיכות ומתעניין מאוד בשוני שלהם, למה כ"כ הרבה סוגים של בלוטי ים, ומנסח משהו ראשוני )1844( של מאבק הקיום. הוא לא ממהר להוציא את זה לאור, אולי מפחד מהסקנדל שזה יעולל, אולי הוא לא בטוח (גם הוא בא מרקע דתי.) וב1868 נמצא

וולס באי במלזיה-אינדו' הוא חולה במלירה וחושב על מלתוס.

"אותם הסיבות שמלתוס מדבר עליהם פועלים גם במקרה של בעלי חיים ולא רק בני אדם…הם מתרבים בקצב הרבה יותר מהיר מבני אדם כך החורבן והמוות שקורה כל דור ברבייה של בע"ח הוא הרבה יותר

גדול מבני אדם אחרת  העולם  היה מתמלא צפרדעים וחרקים וכו….'למה חלק מתים וחלק חיים? התשובה המתבקשת היא מי שיותר חזק ישרוד וכך זה ישפר את הגזע…ברור שאלו שישרדו הם החזקים יותר ולכן הם אלו שישארו וזה ישפר את הגזע. [אצלנו שיפור הגזע זה כבר נורה אדומה, עד אז זה ממש לגיטימי ויפה]. הארנבות שישרדו יהיו בהכרח היותר טובות ובני האדם שורדים מגפה הם אלו היותר חזקים. אצל אדם זה כבר יותר מורכב, מי שיותר מהיר וחזק לא תמיד זה ששורד".

הוא שולח את הטיוטה שלו לדארווין 1858 ומבקש ממנו ביקורת ושיראה את זה לחברים שלו. דארווין נכנס לפאניקה על עבודת חייו שהוא כבר ניסח ממש באותם ראשי פרקים. הם מחליטים להציג את המאמר לאגודה של לינאוס (אותו אחד שרצה למיין את הטבע) עם חלק מן הכתבים של דארווין, כדי

להראות שלדארווין יש זכות ראשונים וזה נותן לו זמן להשלים את הספר לפרסם את מוצא המינים. וולס נכנע די בקלות, מאוד שמח על דארווין ופרגן לו. אולי בגלל שהוא היה צעיר וקצת חשש מדארווין

ולא להתחיל מלחמות שאין לא סיכוי בהם ולקבל תהילה קטנה משלו. זה חלק מן החברה המעמדית,

דארווין יושב באחוזה יפה והוא ממעמד גבוה לעומת וולס.

טוען

דארווין

ברירה טבעית ומלחמת קיום. דארווין גם שם לב להתפתחות בתוך המין עצמו.

שברבייה מינית כל דור הוא שונה מדור האבות. יש שינויים שחלקם משום שאנו מקבלים תכונות מן האב והאם ומערבבים אותם, ויש שינויים כתוצאה ממוטציות. לדארווין אין מושג על גנטיקה, על החיבור

של ההורים לצאצאים אבל הוא שם לב לעובדה הזו. יש גם גורמים לא צפויים, רעידות אדמה, יובש. דארווין מניח שהיה סוג אחד ואחרי הרבה דורות יוצאים כמו מינים וכן הלאה, לאט נוצרים מינים חדשים אחרי זמנים ארוכים של מיליוני שנים, הקצב של האבולוציה הוא מאוד איטי. זה אחד החסרונות של התאוריה במיוחד נגד החוק של התרמודינמיקה שמערכת נוטות לכך שמצב האנרגיה שלהם מגיע לשוויון ומבחינת קאלווין לא יכול להיות תהליכים כ"כ ארוכים בלי שהם יגיעו לשוויון. היום הוויכוח הוא לטובת דארווין אבל עדיין קשה להסביר את הזמנים הארוכים שדרושים כדי שזה

יקרה.

בכל מקרה דארווין מניח את הריבוי מינים הזה, ואין פה תכנון אלוהי אלא הכל כמעט מקרי. בטבע אין מושג מה יקרה, הזכר והנקבה נפגשים ומולידים צאצאים ואנו לא יודעים מי מהם ישרוד, רק לאחר

אלפי שנים אנו יכולים לראות מה הברירה הטבעית הכריע.

המאבק הוא גם בתוך הסוג עצמו.

"תלותו של יציר חי"…