דיברנו על שירי הסאנגם (פירוש המילה הוא קבוצה, חבורה, מוסד) מקור השם הוא מאקדמיות לשפה וספרות טמילית. היו 3 כאלו. אחת היתה קיימת במשך אלפי שנים במדוראי (לא של היום) ישבו שם יחד עם האלים וכתבו שירים. מדוראי נהרסה ע"י מבול גדול וכל הספרות שלה אבדה. אקדמיה נוספת היתה בקפדורם, גם היא נהרסה בשיטפון וכל הכתבים אבדו למעט אחד- טולקאפיאם- הכתב הטמילי העתיק ביותר הקיים. האקדמיה השלישית היתה במדוראי הצפונית (מדוראי של היום) הסנגם השלישי ישב 1800 שנה, כ450 משוררים, תואם את מספר שמות המשוררים המוכרים משירי הסנגם. כיום כשדברים על שירי הסנגם מדברים על הסנגם השלישי, ההיסטורי, ממדוראי הצפונית.
אקאם- שירי הפנים, אהבה. פוראם- שירי החוץ- מלחמה, גבורה. פריט כלשהו בנוף החיצוני תמיד משקף משהו בתחושה, ברגש.
דקדוק האהבה.
יש טקסט שנקרא kalaviyel- דקדוק האהבה הגנובה. טקסט של סוטרות (חלקי טקסט קצרים ולא ממש ברורים) שמספר את סיפור האהבה הגנובה והמשכה. ע"פ המסורת הסוטרות חוברו על ידי האל שיווה בעצמו. בארץ הפאניה היתה בצורת קשה שנמשכה 12 שנה. אחרי 12 שנה המלך כינס את מלומדיו ואמר להם שארצו אינה ארץ ושילכו לאן שירצו ויכנס אותם שוב לאחר הבצורת. בסוף הבצורת שלח לכנס אותם שוב. הגיעו חזרה למדוראי- עיר הבירה. בדרך הם שכחו חלק חשוב מהדקדוק. לדקדוק הטמילי יש 3 חלקים- פונולוגיה, מורפולוגיה ומשמעות. המלומדים שכחו את המשמעות- דקדוק האהבה- השפה של נופים, מצבי פנים וחוץ וכד'. המלך התייאש ולכן נכנס למקדש של שיווה וביקש ממנו שייתן להם את הדקדוק החסר. ושיווה חרת על לוחות נחושת את הסוטרות של הספר הזה והשאיר את הלוחות מאחורי הלינגם- הפסל שלו במקדש. הברהאמין שניקה את המקדש מצא את הלוחות והביא אותם אל המלך. המלך הבין שזה טקסט חשוב אך לא הבין אותו כיוון שזה סוטרות, טקסט בלתי מובן. הוא הביא זאת למלומדים שניסו לפרש זאת והגיעו לפירושים שונים וסותרים. שוב נכנס המלך למקדש וביקש דרך להכריע בין הפירושים. שיווה אמר שיש בעיר ילד אילם בן 4. כאשר יקריאו בפניו את הפירושים הוא יתחיל לבכות ושערותיו יסמרו כאשר ישמע את הפירוש הנכון. הוא בכה כאשר שמע את פירושיו של נקירר, הטקסט של הפירוש שלו קיים היום ושם יש הסבר מלא לספרות האהבה.
ישנם 5 נופים. כל נוף קרוי על שם פרח- הוא סמן הנוף. כל נוף קשור למצב מסוים בסיפור האהבה.
- קורינצ'י- סטורבילנטס- פורח פעם ב12 שנה בהרים בקרלה. זה אירוע כשזה קורה. כמו האהבה הראשונית, המוקדמת, האהבה הגנובה, הנדירה. השעה הרגילה של שירי קורינצ'י היא שעת לילה. יש סימנים כמו גם החיות שנראות שם, הפרחים הנוספים, התופים עליהם מנגנים. מספיק שהמשורר יזכיר את אחד הסימנים כדי להעלות את כל הנוף.
- מולאי- היסמין- נוף גבעות המראה- הפרידה. האהובה מחכה האהוב לא מאוד רחוק. זו ציפייה נסבלת. פירוד בו היא מקווה שהוא עוד יחזור.
- נראל- נימפאה הכחולה- חוף הים- פרידה, געגוע בלתי נסבל. האהוב נעלם, לא יבוא. האהובה מתקשה להכיל את הפרידה.
- פלאי- המדבר- המאהב עזב את אהובתו, חוצה את המדבר לחיפוש עושר. הם במצב של ניתוק. לעיתים הם בורחים ביחד אבל עדיין יש נוף של פירוד כי הם משאירים מאחוריהם הכל- משפחה, כפר וכד'. זהו פירוד קשה. המצב הזה נמצא בכל אחד מהנופים, תמיד אורב ומחכה.
- מארודם- חוף הדלתא- שדות האורז- האהוב חוזר, הם מתחתנים. כביכול סוף טוב אבל זה נוף המריבות והכעסים. בד"כ האישה מתוארת כאשר היא מחכה לבעלה החוזר מן הפילגש.
ניתן גם לערב את הנופים ולהגיע לדקויות ספציפיות יותר.
יש עוד 2 מצבים, קצת שוליים בשירת הסנגאם- אהבה חד צדדית (מתאר בעיקר את האהבה לאל, מופיעה יותר בשירה המאוחרת יותר). והקטגוריה הגדולה- אהבה לא מתאימה, לא הולמת.
השירים האלו כמעט ונשכחו. מייסד המחקר המודרני של הספרות הדרום הודית והטמילית היה צריך למצוא אותם ולגלות אותם. הוא היה תלמיד של המשורר הגדול ביותר במאה ה-19. הוא למד הכל. וכאשר מונה למרצה באקדמיה הוא פגש אדם חובב טמילית. החובבן שאל את המרצה מה הוא למד והוא אמר לו שהוא למד הכל, וזה נכון, המורה שלו לימד אותו הכל, הוא היה מומחה. והוא התעקש שהוא יפרט לו מה הוא למד. הוא עשה זאת אבל החובבן לא התרשם. החובבן שאל אותו מה זה שווה ושאל אותו אם הוא למד טקסט מסויים, שזה טקסט עתיק, המרצה אמר לו שהוא שמע על הטקסט אבל הוא אבד ואותו חובבן הביא לו כתב יד שלו. מאז הוא הקדיש את חייו לחפש ולחשוף את הספרות הקלאסית.
