הבדלים בין הדרך עד עכשיו לבין הבהקאקטי-
אין דגש על הרגש החזק, זה לא משהו שעולה או נידון. גם מה שהיה עד עכשיו היה הרבה יותר רציונלי, תלוי בהתכווננות ומיקוד ולא אהבה הדומה לאהבה זוגית, או אהבה הורית. אין גם דגש חזק על המקומי. יש התייחסות לאווטרות שונות אבל זה לא מודגש כמשהו ספציפי, מקומי, שנמצא בדיוק במקדש הזה והזה וכד'.
משל המים- המוחלט של האופנישדות כים- לא ניתן לשתייה, המוחלט של היוגה כמים הנמצאים בצמחים- גם לא ניתן לשתייה, האוותרות- נהר שחרב- פעם היו שם מים. לעומת האל בבהקטי- אגם- מים נגישים- ניתנים לשתייה- חיבור ישיר אל האל. יש פה תופעה תרבותית חדשה שנולדה בדרום הודו, זו לא השפעה צפונית, וזה השפיע על כל הודו. היום יש בהקטי בכל הדתות בהודו- יש גם בהקטי בודהיסטי וכד'. יש פה מעבר משירה שהיא חילונית ברובה לשירה שהיא דתית, כמעט מונותאיסטית.
התחושה הבסיסית בשירה הזאת היא של שבר, אהבה חד צדדית. בנוסף יש פה תחושה של פירוד- האל התגלה באופן חד פעמי, בזמן שנגלה אליך לא ידעת שזה הוא ורק כאשר הוא נעלם- חזר אל הלינגה שלו הבנת שזה הוא, לכן יש פה תחושה של אובדן, של פירוד- חוויתי את האל ואני מתגעגע לאהבה. במובן הזה זה דומה לפירוד שבשירת האהבה. יש פה פרדוקס של אהבה מתוקה אך טרגית, אהבה חזקה ופירוד. קשר עמוק ופירוד, בגידה. אהבה חזקה אך חד צדדית.
המרכיבים שמחפשים בכל מקדש טמילי גדול. גם במקדשים הקטנים יש את זה במובן מסוים.
השלישיה החשובה ביותר- עץ, אבן ומים- בלי זה אין מקדש.
אבן- היא מייצגת את האל עצמו, לפעמים מפוסלת בצורה מסוימת. הדחיסות האינסופית, הכל.
עץ- חולית הקישור. כל מקדש כזה טוען שהוא מרכז העולם. העץ הוא הציר המקשר בין העולמות- העולם שלנו, עולם האלים למעלה ועולם הנחשים והשדים למטה. מהמקדש יוצאים למסע ולכן חייב שיהיה בו נקודת חיבור לכל העולמות.
מים- תנועה. מקדש הוא מקום של תנועה אינסופית.
יש פה מתח בין תנועה (מים) לסטטיות (אבן).
לכל מקדש יש סיפור, טקסט בד"כ משהו על הזוגיות בין החלק הזכרי והנקבי של האל- הוא והאלה. בד"כ האלה היתה שם קודם והאל הגיע לשם והזדווג איתה.
כלומר- בכל מקדש יש גם אלה.
בכל מקדש יש "מטבח"- כיוון שיש לתת לאל לאכול. האוכל של האל בכל מקדש משתנה.
כמעט תמיד יש גם אל נייד, מעבר לאל הנייח שבמקדש. בד"כ עשוי מתכת. הוא מוצא החוצה פעם בזמן מסוים. יש פה מתח בין הרצון לקבע את האל- להפכו לנגיש תמיד לבין הצורך שהאל יהיה נייד, בתנועה.
המלך ראג'האג'ה-צ'ולה שמע את ההמנונות של שלושת הקדושים הטאמיליים. הוא רצה למצוא את השירים. שלחו אותו למקדש מסוים ואמרו שיש בו ילד שבדבקות שלו מצליח להאכיל את האל גאנש, ומצליח לגרום לו לשיר את המזמורים הוודים. אולי הילד יצליח לעזור לו למצוא אותם. והוא הלך לנמבי- אותו ילד והילד שאל את גאנש וגאנש אמר שבמקדש יש דלת סגורה ומסומנת בחתימת כף ידם של שלושת המשוררים של הטוואם, מאחורי אותה דלת נמצאים הטקסטים. המלך יצא לשם והברהאמינים אמרו לו שהדלת נעולה וניתן לפתוח אותה רק אם שלושת הקדושים יבואו ויפתחו אותה. מיותר לציין שהם מתו כמה שנים קודם. אז המלך ארגן פסטיבל גדול ונשאו בו דמויות של שלושת הקדושים ואז הדלת נפתחה ומאחורי הדלת היו הכתבים אבל הם נאכלו על ידי טרמיטים ואבק. המלך היה עצוב אך בת קול אמרה לו שלא ידאג כי חלק מהשירים- החלק החשוב- נשאר. והוא גם הצליח למצוא אישה שהיתה צאצאית של אותו אדם שהלחין וסידר את השירים וכך הצליח לשחזר גם את הלחנים שליוו את זה. כך יש בידינו את אותו טוואם שהוא אומנם חלק ממשהו גדול יותר.
יש פה איזה מימד חתרני שקיים בבהאקטי. היחיד שיש לו נגישות אל האל הוא לא איזה מלומד גדול אלא דווקא איזה ילד עם העוצמה הרגשית המתאימה, היחיד שיוצר קשר בלתי אמצעי עם האל. מצד שני יש פה אספקט מיינסטרימי- קשר לממלכה. קהילת הבהאקטי, הברהאמינים, הקדושים המקוריים והמלך חוברים יחד, יוצרים פסטיבלים- נוצר איזה קשר פוליטי-דתי. תנועה מרכזית של המדינה.
