הסרט "הגלולה" ,)1968( נעשה ע"י קבוצת יוצרים מקומית, מצולם בישראל, וכולל מאפיינים מקומיים – שפה עברית, איש חרדי, עצי זית ברקע. האם זה חלק מקולנוע לאומי? קבוצת היוצרים שעושה את זה
אומרת שהסרט עוסק בדבר הכי ישראלי בתקופתם – הבריחה מהחיילים ומהסיפור הגדול לתוך הזיות.
הרעיון הוא שזה ישראל האמיתית – לא ישראל שרואים באקסודוס או בסרטי המלחמה של ששת הימים, אלא זה מה שהדור הצעיר מחפש – את הגלולה והבריחה מהמציאות. הסרט נראה כמו הגל החדש – יש כאן ביקורת ע"י שבירת הנרטיב והציפיות של הקהל. הם בוחרים להידמות לגל החדש כי הם דור שלומד קולנוע בצרפת או נמצאים בה זמן רב וסופגים את התרבות ואת הרעיון של ככה עושים תרבות. יש כאן
שבירה של נאמנויות, אך גם דרך להגיד שהם חלק מהתרבות המערבית הבועטת של מערב אירופה ב.1968- מנגד, ניתן לומר שזה לא ביקורתי ולא חתרני – ישראל וצרפת ביחסים מצוינים באותם שנים, התרבות
ההגמונית הישראלית מסתדרת טוב עם תרבות צרפתית ולחקות אותה אז זה כמו לחקות היום סרט
הוליוודי. ואולי זה שילוב – סרט המשתמש בהיבטים אוניברסליים אך מבטא שאלות ייחודיות לאומיות.
הסרט "חור בלבנה," שביים אורי זוהר ב,1965- רוצה לספר את הסיפור של מדינת ישראל והציוניות. יש כאן שני גיבורים – אחד מזרחי ואחד אשכנזי, ששניהם מתיישבים בנגב ורבים ביניהם עד שהם מחליטים ליצור סרט ביחד שיספר את הסיפור הציוני בצורת מערבון. יש כאן סרט בתוך סרט, הבמאי שמשחק את עצמו שמשחק במאי, דברים מלאכותיים שיפריעו לנו להיכנס אליו (עצירה בצילום ובפס הקול,) שימוש בנגטיב לפעמים, וכל זה בא על רקע של הסיפור הציוני ובעיקר בביקורת עליו. דבר אחד מעניין שצריך
לזכור בהקשר הזה – יוצרי הסרט היו ביקורתיים כלפי הנרטיב הציוני, אך הם אותם היוצרים ששלוש
שנים לאחר מכן מביימים את השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית שהוא המצעד הצבאי בירושלים. שידור זה נעשה בלי ציניות וחוגג את המפעל הציוני. יש כאן משהו מאד מוזר, שמראה שאידיאולוגיה זה דבר מורכב, ואנשים בד"כ הם לא אנטי או בעד, אלא הרבה באמצע. דווקא הקולנוע אפשר להם להגיד את הדברים הביקורתיים ולצאת מהמיינסטרים, והטלוויזיה הייתה המקום שבו הם היו צריכים לבטא את
הצד הקונפורמיסטי שלהם.
הספר "חרבת חזעה," שכתב ס. יזהר כתב ב,1949- כמה חודשים לאחר מלחמת העצמאות, הוא ספר מטלטל שעוסק ביחידה צה"לית שקיבלה פקודה להגיע לכפר ערבי ולפנות את תושביו ולשרוף את בתי
הכפר. בהמשך הספר הפך לסרט, שעוסק בנושא טעון – האם הוא לאומי? אנטי-לאומי? חרבת חזעה הוא סרט ישראלי אולטימטיבי שעוסק בעצבים החשופים של ישראל, ונכנס לבעיות הכי רציניות של המדינה. הסרט מתרחש בישראל ומהווה ביטוי להיסטוריה ישראלית. מנגד, זה סרט הרבה יותר קל לעיכול ומיינסטרים מהספר של ס. יזהר – הסרט מציג חיילים ישראלים מיוסרים, אך כמעט ולא
מציג זוועות או רצח. בסופו של דבר הסרט הרבה יותר דומה לסרטים ההוליוודיים של תקופת וייטנאם. ניתן לטעון שבדיוק כמו בקולנוע ההוליוודי של התקופה, אין כאן משהו שבאמת מערער על הנרטיב
הלאומי.
בסרט "מצור" ,)1969( קורה משהו אחר לגמרי – גיבורת הסרט מאבדת את בעלה ואת החבר שלה, והסרט נגמר ברצף תמונות של ילדים במקלטים, חוסר בטחון, צבא והערצתו ורצון לשלום. ואז נגמר הסרט, והם יוצאים לחיים האמתיים שדומים לסרט. כאן יש משהו הרבה יותר חתרני – הסרט לא נגמר, אנחנו לא יכולים לצאת מהסרט ולהרגיש טוב, וזו התחושה של המצור – אין לנו לאן לברוח, אלו החיים עכשיו
וצריך להתמודד עם זה. אולי סרט ישראלי אולטימטיבי, אך הבמאי שעושה אותו איטלקי.
