החום

אני צריך לחקור את החום ולראות איך אני מסביר אותו וכך להגביר אותו ולהשתמש בו בצורה יותר טובה. המהפכה הפוליטית שתתמיד קשורה, כאן המדען הוא גם קצין אצל נפוליאון ומה שמעניין אותו זה לשפר את מנוע הקיטור לצורך הצבא שלו. אני רוצה להפיק מן הפחם שאני זז כדי להניע את הקיטור לצורה הגדולה ביותר – בפנטזיה עוד מן הרנאסאס זה להגיע לניצול מלא ע"י מכונה שלא מפסיקה לנוע – אני שם מים ומקבל א"ס סיבובים בלי להוסיף עוד מאמץ. קרנו מנסה להבין למה זה לא אפשרי והוא מפתח את התורה הקלוריות של החום, הוא מניח שהחום זה סוג של נוזל, הנפילה של החום זה שהוא עובר ממקום חם למקום קר. כמו שהנוזל נופל אם אני אחמם אותו הוא יוכל לעלות ולהניע שוב את הגלגל. מבחינתו זה לא שהחום הולך לאיבוד אלא שצריך לחמם אותו שוב כדי לעלות

אותו למעלה.

יש שורה של מדענים אנגלים שמנסים להבין את התופעה הזו, לפרק את ההשגה ולהבין למה זה לא עובד – למה אני לא יכול לחמם שוב את הנוזל הקלורי ולמה הוא חייב ללכת לאיבוד. זה מביא לתרמו דינמיקה שבו משנים את המדע, מגלים את הגבולות של המדע הניוטוניאני. המדע מתחיל לא להסתכל רק על כחות בין גופים בעולם אלא לתפיסה של שדות של כח, לא רק כח מן המרכז החוצה אלא

כוחות יותר היוליים ופחות מוגדרים שסובבים מסביב לגופים.

ג'יימס ג'ול – מגיע מתחום של בישול בירה, ממעמד נמוך של התעשייה אנגלית.

קלווין ומקסוול אנשי אקדמיה של קיימברידג" – הם הופכים את העקרונות האלה לביטויים מתמטיים.

"כל תופעה  בטבע היא  ביטוי של כח. אין תופעה שקורת באופן אמצעי ללא השפעה של כח… לכן למכניקה יש מקום בכל אחד ממדעי הטבע ולפני שתהיה איזה התקדמות בחקירה הפילוספוית של

הטבע צריך להבין את העקרונות המכניים לאורכם."

הנסיון להפוך את כל הרעיונות של פרדי ולקרנו, להפוך אותם לתורה מכנית שתסביר איך החום עובד ואיך אנחנו יכולים לנסח את הדברים. מי שמצליח בסוף זה מקסוול – ההנחה שלו שיש אתר בין המולקולות בעולם והתנועה של האתר היא יוצרת את שדות הכח מסביב לחלקיקים. כך אנו מתחילים

לקבל הבנה של העניינים האלקטרומגנטים של מה קורה למוט שנעשה מגנט. יש מסביבו שדה של כח.

תוך כדי זה, מה שמבינים (גרמניה – )HELMOHTS הוא רופא ואיש אנטונמיה ומחפש איך הגוף מפיק חום ע"י מזון, וכך מגיע גם לחום הפיזיקלי. בסוף מנסחים את חוקי התרמודינמיקה. הם טוענים 'חום תמיד יתבזבז – אי אפשר תנועה מתמדת, תמיד תתבזבז איזה אנרגיה, מים שיעלו למעלה תמיד משהו ילך בדרך לאיבוד.' 'המשהו הזה זה אנרגיה שיכולה לבצע עבודה.' חוק האנטרופיה – אם יש מערכת פיזיקלית שקורים בה כל מיני דברים, בסוף האנרגיה תתבזבז, הקשרים בין החלקיקים יתפרקו

והמערכת תתפרק ותצטרך מקור אנרגיה חיצוני כדי שוב לפעול.

זה טענה קשה לעיכול למאה ה.19- פתאום לתופעה פיזיקלית יש כיוון בזמן. אצל ניוטון – מסה  ואנרגיה אני  יכול להפוך  אחד לשני ואין להם כיוון שהם יכולים היגמר בהם. מסה זה תמיד כח ולהפך. כאן יש תנועה בזמן והיא מחייבת את זה שמתישהו המערכת תפסיק לפעול. 2 – אם יש

כיוון לתופעה הפיזיקלית שבסוף מתה זה יוצר תחושה של חידלון בעולם. בתוך האופטימיות

המדעית שתמיד נוכל לייצר עוד זה מעלה סימן אזהרה שהעולם מתפורר בסוף של דבר. ברור שזה לא מדויק וזה לא מה שהמדע טוען אבל ככה זה נתפס – היקום הוא לא נצחי, הזמן הוא לא א"ס, יש לו התחלה וסוף, וזה לא סוף דתי שיביא לגן עדן נצחי, אלא אנו חיים בעולם חומרי, קר (חסר חום ויכולת

פעולה) שבסוף יתפרק – התמונה הזו עולה במאה ה19- סביב התאוריה הזו.

1 – המחקר המדעי יורד לתוך חיי החומר. כבר לא מדברים על פעולה בין גופים שונים ביקום. מנסים להבין את החומר עצמו, כיצד הוא מפיק חום, כיצד הוא נע, כיצד האטומים זזים, אם זה נוזל או חום או

אתר. החום עצמו נעשה משהו שאפשר לטפל בו ברמה הכימית והפיזית.

2 – החומר נעשה הדבר שממלא את היקום. לעומת התפיסה הרומנטית שחיפשה את הרוח המחייה,

נפש שפועמת בכל היקום, בסוף של דבר גם במחקר החשמלי וגם המגנטי, התפיסה בסוף שהכל הוא חומר. הרעיון שיש נפש שפועלת ומנהלת את העולם הולכת לאיבוד, הנפש מתבררת ככוחות בין חומרים. כבר אי אפשר לאחד את הנפש האנושית עם הנפש של היקום, הדגש הולך למקום שכיוון שהכל הוא חומר, וחומר חייב לסיים באנטרופיה, בקור וניכור, התפיסה הזו מחלחלת לתרבות של

המאה ה.19-

אפשר לראות איך זה משתלב במקומות שונים בתקופה, בפילוסופיה שמדגישה את הניהיליזם, חוסר משמעות, אין כיוון מוסרי שצריך לשאוף אליו, אנו רק עשויים מחומר ולכן אין לאן לשאוף מעבר לזה. מנק' מבט המדעית אפשר לראות את כפל המשמעות מתוך הסיפור. מצד אחד המהפכה התעשייתית שאומר לשפר את חיי החברה והאדם ולקדם אותנו למקום יותר טוב, מאה אופטימית (מרקסיזם) שעם עוד קצת מאמץ נגיע להרמוניה ושוויון או תאוריה ליברלית של שיפור האדם ומשימה שיש לנו להתקדם. ומצד שני החרדה הפסימית שבעצם אין לאן לשאוף, בסוף אחרי כל ההישגים אנחנו כולנו חומר שבסופו של דבר מתפורר. הדברים כמעט בלי סתירה ומגיעים שלובים זה בזה, מצד אחד שליטת האדם והמכונה ומצד שני השליטה רק למראית עין לקראת אבדון מתקרב. אפשר לראות את התפיסות האלה במנטליות העכשווית, מצד אחד פיתוח מדעי הולך וגובר ומצד שני שאנו רק מביאים

את החורבן על העולם בשינויי קלים וכו.