1687 ניוטון מפרסם את ספרו והוא הופך להיות מהר ספר שכולם מדברים עליו ודנים בו ותוך שנים ספורות הספר הזה, בצורה כזו או אחרת, הוא פתיחה של עולם חדש. לא כולם ישר הפכו לניוטוניאנים אבל גם הם ידעו שהכלים שניוטון מספק הם הכרחיים בכל שיטה פילוסופית שהיא. כשאנו אומרים "העקרונות המתמטיים של הפילוסופיה של הטבע" זה שינוי, בעולם הקדם מודרני עדיין מושג מדע אלא פילוס' של הטבע – שאני מסביר דברים ולא רק מתאר אותם, באופן סיבתי. הספר הזה נופל בגלל כך וכך, בגלל סיבה כלשהי. עכשיו מה הסיבה? עד המאה ה17- שלטו הסיבות האריסטוטליות, לספר יש תכונות מסויימות, יש סופר שכתב אותו ויש לו סיבה תכליתית שהוא קיים שאנו נקרא בו, וכך ניסו להסביר את כל הדברים הטבע. דברים כבדים נופלים כי הם כבדים. דברים זזים כי יש מישהו שדוחף אותם. יש יצורים חיים, בני אדם וצמחים שזזים מתוך עצמם ואז הם הסיבה לתזוזה שלהם, יש להם

נפש שאומרת להם לזוז. בניגוד לעצם דומם שצריך מישהו שיידחף אותו.

מן המאה ה17- מתחיל דיון בסיבות האלו, קפלר ודקארט דוחים את הדברים האלו מתחילים לטעון שכל דבר צריך משהו שיידחף אותו. לנפש אין צורה בעוד שלדברים כמו הלב וכלי הדם הם קיימים במרחב. זה תוצאה של בעיית הגוף והנפש של דקארט, ועכשיו הלב שלי פועל כמו משאבה. הסיבות

נעשות מכניות.

דבר שני, הסיבות האלו ניתנות לתיאור מתמטי, וזה שינוי גדול מאריסטו בו המתמטיקה היא משנית. כאן היא הופכת להיות המרכז להגדיר מה מניע מה. תלוי במשקל שלו, אם הוא שוקל כך וכך אז יש לו כח כזה וכזה. מה שניוטון אומר זה שעם כל העקרונות המתמטיים ניתן להסביר את הכל והוא נותן 3 עקרונות כאלו. העוצמה של האמירה הזו, שעד אז היו אמירות מוגבלות, אף אחד לא הצליח לתת תמונה אחת למסודרת של כל העולם הטבעי. לכן כותב המשורר "   " כי ניוטון הפך בבת אחת לסוג

של סלאב אינטלקטואלי במאה ה,17- כמו איינשטיין. בראשית המאה ה18- רבים שמעו על ניוטון,

אולי לא איכרים נידחים אבל הערוך דין כן. במובן הזה האפשרות הזה של מדען עם מתמטיקה מסובכת

שרבים לא מבינים בהתחלה, שאדם כזה יהפוך בראשית המאה ה18- לסלב זה תופעה שאומרת משהו.

זה אומר לנו, שבמהלך של עשרות השנים לפני ניוטון מתרחש שינוי שניוטון הוא השיא שלו – ניצחון

התבונה.

זה נשמע נורא פשוט, חיינו בחשכת ימי הביניים ואז ניצחה התבונה. זה ניצחון מורכב. במאה ה17- המאבק הוא 'איך אנו יודעים.' איך בדיוק אנו יכולים לדעת בעולם שבו החושים שלנו מטעים אותנו הלוך וחזור, שבו האלוהות לא מתגלה ואין לו מסורות  מוצקות  שיגידו  לו איך לעשות מה. יש המצאות חדשות, שמיים שנראים אחרת, חיות חדשות. אין לו כלים להבין עולם חדש כזה, והכלים הבסיסים של החושים מתגלים

כמטעים מידי – איך אנחנו יכולים לדעת זה השאלה מן

– התבונה

זה ברור

– מניוטון

עד ניוטון

המאה ה16-

האנושית היא זאת שמלגה  את חוקי  הטבע.  לא  התגלות

אלוהית,   לא   מסורות,  אלא  הכלים  המתמטיים  שהתבונה

מנסחת מסבירה את העולם סביבה.

זאת לא תשובה מאוד טובה, רובנו במאה ה17- דתיים,

מודעים  שאנו  חלשים,  בני  תמותה, סובלים ממגפות, והתבונה שלנו מאוד חלקית, לכן להגיד התבונה שלנו היא

מחוקקת את החוקים זה סוג של פשרה – אין לי משהו אחר, זה מה שיש לי. [ציורים של הממציא של הטלסקופ בו נראה החוקר לא במעבדה, לא הטבע וצופה בעולם אלא סגור בתוך

עצמו וחוקר את הדימויים שהתבונה מייצרת – מפות, מחוגות הכל דברים אנושיים שאיתם אני לומד על העולם החיצוני דרך התמונות שייצרתי. יש כאן ויתור על ידע מובן מאליו על ידי אלוהים או התנסות

ישירה אלא למה שהתבונה שלי מסוגלת לייצר.

[התבונה של אריסטו מתבססת על חושים. על מה שאני רואה ישר בעולם. זה שדברים נופלים זה משהו שהחושים שלי רואים ואז אני מייצר משפט כזה 'כל הדברים הנופלים' ומוסיף לוגיקה. התבונה נעשית יציר הדמיון האנושי – אין בחוץ באמת משולשים ומעגלים, מסה, אנחנו פוגשים את הגדלים דרך איך שהתבונה שלו יצרה אותם. לא צריך את המפגש עם הטבע כאן. אנחנו לא פוגשים מתמטיקה

ברחוב, לכן אריסטו לא רצה להסתמך עליה. עכשיו אומרים אני אכפה את התבונה שלי על העולם – רק הדברים שאני יכול לנסח באופן מתמטי אני מכניס לספרי לימוד. נראה שזה באמת לא נבלע בקלות וזה שניוטון אומר אין צלילים ואין ריחות והכל תחושות שלנו אבל לא קיים בחוץ, וגם דקארט – אלא מה שאני יכול להבין זה רק מתמטי. במובן הזה זה פשרה. לעומת התפיסה שזה "הניצחון גדול של התבונה על הבערות" אבל בסוף זה אנשים שחושבים 'אין ברירה' זה מה שיש, מה שיש זה אדם בתוך עצמו – והוא משליך את זה על העולם ואיכשהו זה עובד. אחרי הניצחון של ניוטון באמת

שואלים איך שזה עובד בחוץ, חוקים שאני המצאתי.

מתמונה של אלהים מודד את העולם עם המחוגה שלו, אל תמונה של ניוטון

מודד צורות מופשטות ויש תחושה שפיסת הבד בעצם נשפכת מהראש שלו.

אנחנו לא בעולם של בריאה אלוהית אלא בתוך עולם אנושי לחלוטין –

אדם אומר נעשה משלוש ונהיה משולש. האדם הופך להיות המצייר

המחוגג.

זאת הסיבה שמניוטון אפשר לדבר על נאורות. זה ההקשר בין המדע של ניוטון לבין העבודה שעד המהפכה הצרפתית הדיון סביב המדע שואל 'מה גבולות התבונה, איך אנו משתמשים בה? בתבונה נעשית למרכז הדיון

התרבותי.

סימנים לנאורות:

.1  רציונליזם. טוענים שהידע שלנו נובע מניסויים, שאנו יוצרים אידאות שאנו משליכים אותם על

העולם ובסוף עושים ניסויים רציונליים. "התבונה היא קנה המידה " . חלק מן הסיפור הזה הוא שהרציונליזם דוחה את האמונה הדתית כמקור לאמת. אנחנו עדיין לא נמצא הרבה   אתאיסטים אצל  ניוטון, אבל גם אנשי הדת מבינים שמרכז הדיון עובר מכתבי הקודש לבירור האמת אל כלים אחרים להבנת הבריאה האלוהית. הכנסייה הקתולית, איטליה או ספרד, רואה את זה בפחד את השינוי הזה, ומבינה שאסור לה לוותר על האמונה בכתבי

הקודש כמקור לאמת כי אז היא תאבד את כוחה, אולם במקומות שכוחה היה יותר חלש,

מדינות פרוטסטנטיות (גרמניה, צרפת) נמצא היסט מן העולם הדתי לאנושי כבסיס לידעיה. [גם הכנסיות בארצות האלו מתנגדות אבל הם תלויות בסוף בממשל המדינה. רואים שחברות פוריטניות יש נכונות יותר גדולה למדע, זה מתאים לאתיקה הפרוטסטנטית של לנצל את כוחות הטבע לטובתנו ולכן טענתו שהמדע מתפתח בעיקר אצל הקלוויניסטים ואצל הבריטים, היום פחות מקבלים את הטענה הזו. אבל הסיפור פה הוא יותר פוליטי – איפה יש לכנסיה כח לכפות או לצמצם את החקירה. לדוג' בצרפת יש גל דתי, המלך רואה בעין לא יפה את המדע

הקרטזיאני ו10 שנים אח"כ הוא דווקא מקבל.