המודל התודעתי- התודעה שלנו שמרגישה לפעמים מופרדת ומפוצלת, ויש שאיפה להפוך אותה למשהו אחיד, קוהרנטי.
בשני המודלים יש אלמנט של קורבן, אלימות. גם פרושה מתפרק (בחלק מהסיפורים האלים מוותרים אותו). יש בשניהם גם את אי היציבות שבמצב הראשוני, משהו שרוצה להשתנות ממה שהוא כרגע, אבל גם התנגדות לשינוי הזה. בשניהם יש רגעים בעולם שההבחנות נעלמות- שהכל חוזר להתחלה, למצב הראשוני.
בהודו אומרים שלא משנה במה אתה מאמין אלא מה אתה עושה. פירוש המילה וודה הוא ידע. כשהידע העיקרי הוא ידע הקרבן- המעשה. קרמה (karman)- עשיה. מדובר בעשיה משמעותית במיוחד של מעשה הקרבן.
קרבן הוא טקס בו מדליקים בצורה ריטואלית אש, או כמה אשים. או מעבירים אותם ממקום למקום (בביתו של הברהמן היא צריכה לדלוק כל הזמן). בונים מזבח בצורה טקסים כלשהי (אפשר לבנות את המזבח בכל מקום, זוהי דת נוודית) ומגישים לתוך האש הזאת מגוון של נסכים- סומה, חמאה, עוגת אורז/שעורה, בשר בהמה שנשחטה בטקס ריטואלי. יש מזמורים של הריגוודה בה יש רמזים לקרבן אדם. במהלך הקרבן אומרים מנטרות. העשן שעולה מן הקורבן מביא את המזון לאלים ולאבות האדם שמקריב את הקרבן, את השארית- מה שהאלים לא אוכלים, אוכל האדם שהקריב את הקרבן.
Yajamana- יאג'אמנה- בעל הקרבן
Yajan- מי שמבצע עבורו את הקרבן
יש פה רבדים הסטוריים שמתאימים לרבדים ההסטוריים של מהלך הבריאה. החוקר היסטרמן טוען שיש פרה-היסטוריה לקרבן הוודי. קרבן קדום יותר שהריגוודה לא מתארת בצורה מפורטת אבל ניתן לקרוא אותו בין השורות. זהו קורבן אגוניסטי- יש בו שתי מחנות שנאבקים אחד בשני. (סיפור המהברהטה למשל הוא סיפור של קרבן אגוניסטי שהשתבש- שתי משפחות מלכים שאחת הוזמנה לטקס הקרבן של השניה וקראה עליו תיגר, נאבקה בו) יש פה הקבלה לסיפור בו האלים ואויבי האלים נאבקים על פירות הבריאה, כמו שהאנשים נאבקים על פירות הקרבן. ככל הנראה בער היאג'ן והיג'אמנה לא היו תפקידים קבועים- פעם אחד הביא קורבן והאחר הקריב בשבילו ופעם להפך.
סיבות לקרבן-
- חזרה על מעשה הבריאה (כמו שאמרנו קודם)
- הקרבן מאפשר לנו לשלוט על האלים- המצב הבסיסי שלהם הוא שהם רעבים, ואם בני האדם לא יספקו להם את המזון שעולה עם הקרבן הם יהיו בלי אוכל ואנחנו עלולים להיות האוכל שלהם. האלים מייצגים כוחות טבע- אסונות טבע- הם יכולים להשמיד את היבול שלנו, המקנה שלנו ואותנו. הפעילות הפולחנית אמורה להשיג לנו שליטה על האלים. זה לא קרבן לרצות אותם אלא זו פעולה אוטונומית- אם אנחנו מבצעים את הקרבן בצורה הנכונה ביותר, אין מצב בו האלים הרעים ינצחו. (זה טקסים מאוד מסובכים ולכן קשה לעשות זאת בדיוק כמו שצריך)
- הקרבן מאפשר לבעל הקרבן, להגיע לשמיים אחרי המוות, לחיות שם חיים טובים, והקרבן של הבנים שלו ימשיך לכלכל אותו שם. הקרבן הוא מעין הסכם בין דורי- זהו חוב לאבותינו, ואנחנו יודעים שבנינו ימשיכו לעשות אותו דבר.
- לא רק אחרי המוות, אלא גם ברגע ביצוע הקרבן עצמו, הקרבן מאפשר ליאג'מנה- בעל הקרבן, הגעה לשמיים- התחברות לעולם הטרום בריאתי. בעל הקרבן מיטהר לפני הקרבן (טקס diksa), הוא מפקיד בידי היאג'אן את הגוף שלו והיאג'אן מעלה אותו לשמיים ומחזיר אותו- זה לא משהו סימבולי, הטקסטים מתארים זאת כמשהו שקורה בפועל. היאג'אמנה משלם ליאג'אן על מנת שיחזיר אותו. יש סיפורים על כאלו שתקועים בין שמיים לארץ.
- היפטרות ממטען שלילי, עוון, שאנו צוברים במהלך החיים ותוך כדי קרבן. אידיאל החיים של הוודה הוא שצריך לחיות, צריך להצליח, לצבור רכוש, לקיים את הקרבן. אבל כל זה כרוך באלימות- הקרבן כרוך באלימות, ההצלחה שלנו היא על חשבון מישהו אחר, אני אוכל אחר נאכל וכד'. יחד עם התשלום שהיאג'מנה מעביר ליאג'ן עובר גם תשלום, המטען הזה שאני נושא עימי. יש פה מעגל, כיוון שהתפקידים מתחלפים, וכך המטען חוזר אלי לעיתים. אז לא ברור איך המטען הזה נגמר. הפתרון הוא שבהמשך היאג'אן הופך להיות מקצוע, מעמד של "אחראי טקס" שחלק מההתמחות שלהם היא לדעת להיפטר מהמטען (אבל זה משהו מאוחר יותר)
דוגמאות לקרבנות- יש המוני קרבנות. זו אחת המערכות הטקסיות העשירות והמורכבות בעולם והיא מתודעת בפירוט.
סוגי קורבן-
יש הבחנה טקסית בין קרבנות grhya- קרבנות ביתיים, נעשים כיחיד או כמשפחה, לא כחלק ממערך חברתי גדול יותר. לעומת זאת יש את הsrauta- מלשון המילה לשמוע- קרבנות ציבוריים יותר, פומביים יותר.
הקרבן הביתי- הפרוטטיפ שלו הוא הagnihotra בבית של ahitagni- מדליק האש- מישהו שיש לו אש דולקת בביתו כל הזמן. הוא עושה פעמיים ביום טקס נסך (חמאה או חלב), ואם הוא לא היה עושה זאת השמש לא היתה שוקעת או זורחת. האש שבעבר היתה משהו אחדותי כמו השמש מתפרקת בכל יום להרבה אשים קטנים- בכל בית. תפיקדו של האדם הוודי הוא להרכיב את האש הזאת חזרה וכך השמש זורחת שוב.