הסרט "הרוצחים נמצאים בינינו"

הסרט "הרוצחים נמצאים בינינו" שביים וולפגנג שטדאוטה ב:1946-

• הסרט מתחיל בצילום ההריסות בברלין, כשהמוזיקה העליזה שבוקעת ממועדון מאד מנוכרת לעלילה.

הריסות העיר משקפות את מצבו הנפשי של הגיבור, על בסיס הדברים שנעשו בסרטים

האקספרסיוניסטיים בגרמניה בשנות ה,30- וגם הצופים מכירים את זה כשהם צופים בסרט.

• זה הסרט הראשון שנעשה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והוא מתרחש בברלין ההרוסה

והמחולקת בין בעלות הברית. הסרט מהווה התחלה של ז'אנר "סרטי הריסות" שנהיה פופולארי בקולנוע הגרמני אצל יוצרי קולנוע – ב8- השנים שלאחר המלחמה נוצרו סרטים רבים שמתרחשים בעיר הגדולה וההרוסה לחלוטין, יש בהם צילומי הריסות מלמטה כצללים על רקע השמיים ותמיד

יהיה בהם שוק שחור ומועדונים שאנשים רוקדים בהם.

• לרכבות יש שתי אסוציאציות לקהל הגרמני – אסוציאציה של חיילים שיוצאים לקרב, וב1945-46-

לרכבות יש גם משמעות הפוכה – אנשים גרמנים מבחינת האתניות שלהם שמוחזרים לגרמניה

ממדינות אחרות.

• בסצנת הסיום של הסרט מראים את חג המולד של הטבח לעומת חג המולד שלאחר המלחמה. הנרצחים בטבח הם האוכלוסייה המקומית הגרמנית, ולא בהכרח יהודים, באופן שמראה שגם הגרמנים היו קורבנות לרוצחים האלו. בסרט אין התייחסות קונקרטית ליהודים, מלבד העיתון

שכותרתו מספרת על 2 מיליון שנרצחים באושוויץ. לא היה צורך להסביר לקהל הגרמני, זה היה ברור לו. בנוסף, יש את המוטיב החוזר של הכוכב שנזרק על הרצפה, שדומה למגן דוד. הסרט מראה שכבר מההתחלה יש התייחסויות בגרמניה שלאחר המלחמה לשואה ולרצח ההמוני, והוא מראה שהם לא מדחיקים אלא מתמודדים עם העבר באופן אחר. שם הסרט, "הרוצחים נמצאים בינינו," מדגים את התפיסה שלא כל העם הגרמני הוא רוצח, אלא ישנם רוצחים שנמצאים בתוכנו וצריך למצוא אותם ולהוקיע אותם מתוכנו. בנייה של גרמניה החדשה ע"י היפטרות מרוחות העבר ומציאת הרוצחים

שבינינו.

• הסצנה האחרונה מתבססת על עיצוב שחוזר למאפייני הקולנוע האקספרסיוניסטי – הצללים, הקווים

האלכסוניים, הקשר בין הסביבה למצב הנפשי של הדמויות. העיצוב חוזר לגרמניה של רפובליקת

ויימאר, כדי לחבר את יוצרי הקולנוע לאחר המלחמה ליוצרים הליברליים שהיו בתקופת הרפובליקה. אסטרטגית התמודדות שבאה להגיד שהיוצר אינו שייך למסורת של היטלר, אלא למסורת הטובה שהייתה לפניו. משתמשים במאפייני הסביבה כדי לדבר על הדמויות, וגם כדי להדגיש את המשכיות היצירה הקולנועית של פעם. הקונוטציה של אותה אסתטיקה, שהנאצים התנגדו אליה וראו בה

כמנוונת, חשוב ליוצרים גרמנים לאחר המלחמה כדי להראות שהם מתנגדים לתקופת היטלר.

סרטי היימאט  אסטרטגיה גרמנית נוספת להתמודד עם העבר נראית בסרט "האחו הוא ירוק" )1950( שמספר על כפר קטן במערב גרמניה. מילת המפתח היא "היימאט" – נופי המולדת שממנה צומחת הזהות והמנטליות

הגרמנית. רעיון שהתחיל במאה ה19- בתחילת בניית הלאומיות הגרמנית, ולאחר המלחמה זה צומח להיות הז'אנר הפופולארי ביותר – בקרב יוצרי קולנוע ובקרב הקהל. סרטים שעוסקים בטבע ובנוף

הגרמני, במוזיקה הגרמנית ובחיים הפשוטים בכפר. 40% מהסרטים שנעשים בגרמניה לאחר המלחמה הם סרטי היימאט. אחד הנושאים החשובים בהם הסרט עוסק במה קורה עם אותם גרמנים חוזרים שמשטחים שכבשו הנאצים וצריך לקבל אותם. סרטי היימאט הופכים להיות ה-ז'אנר הגרמני שנעשה במקביל לז'אנר סרטי ההריסות. בסרטים יש בהם הרבה שירי ארץ גרמניה הישנה והטובה, בגדים

מסורתיים ומנסים ליצור קהילה מחדש. סרטי היימאט שונים מאד כי הם נמצאים במציאות מקבילה – שאין בה מלחמה ורצח, והאנשים שאיבדו את המולדת שלהם מוצאים מולדת חדשה. הז'אנר מגיע לשיאו

ב.1956-1957- גם בצרפת ובמדינות אחרות יש סרטי מולדת כאלו.

קולנוע כאלטרנטיבה לעולם דו-קוטבי :)2( מקומיות ואוניברסליזם

שתי מגמות שמתרחשות בתעשיות סרטים מחוץ להוליווד לאחר מלחמת העולם השנייה: הראשון קשור להתפתחות ז'אנרים שונים ממה שהכרנו לפני כן בהוליווד – סרטים שכוללים מערכת

ציפיות והם חלק מקולנוע פופולארי (סרטי הריסות, סרטי היימאט וניאו-ריאליזם.)

השני – לא מדובר רק באלטרנטיבה סגנונית-קולנועית אלא מדובר באלטרנטיבה אידיאולוגית – בתוך תקופת המלחמה הקרה, יש תהליך של אינדוקטרינציה של ארה"ב במטרה להשפיע ולקדם את התרבות

והערכים של ארה"ב. אותם ערכים הם חלק מתרבות שמעבירה את המערב אינדוקטרינציה. כנגד זה, מתחילת סוף שנות ה40- ותחילת שנות ה50- יש ניסיון ליצור קולנוע מסוג חדש, שידבר אל ערכים אחרים – רגישויות אחרות, תחושות אחרות וערכים אחרים. לא בהכרח חייב להיות קומוניסטי, אלא להציע דרך

שלישית וחלופית בין ההגמוניה האמריקאית לבין הקומוניזם.