יש לנו 3 שלבים גדולים בהתפתחות של הבהאקטי
- זמרים נודדים שעוברים בין המקדשים ושרים מליבם אל האל
- קנוניזציה, סידור המזמורים, כתיבת הביוגרפיה של הכותבים
- המיסוד. שלב מקביל למדינת הצ'ולה.
מדינת הצ'ולה- המאה ה7 לספירה עד סוף המאה ה- 12. זמני השיא שלה הוא המלוכה של רג'אהאג'ה-צ'ולה (985-1014)ובנו ראנג'נדרה-צ'ולה (1014-1044)
אחת משלושת המדינות הגדולות של הדרום אותם הזכיר גם אשוקה.
המלך הראשון מטווה את גבולות המדינה על ידי בריתות שהוא עושה עם שליטי האזורים הסמוכים. הוא מניח את היסודות הכלכליים והצבאיים למדינה העתידית. הוא גם בונה את המקדש הגדול. שנקרא גם "המקדש של האל של המלך ראג'האג'ה-צ'ולה". בנו עוסק בקרבות גדולים ואמביציוזיים יותר. הבן שלח משלחת שהגיעו עד אזור בנגל. זה לא אומר שהיה שם כיבוש אמיתי שכלל שליטה באזורים האלו אח"כ אלא יותר מעין מסע ביזה שנועד בעיקר בשביל השלל. הם גם הגיעו עד נהר הגנגס והביאו אותם איתו בכדים.
ראנג'דרה-צ'ולה בנה עיר מקדשים שנקראת גאנגאי-קונטה-צ'ולה- פוראם. Gangaikotacolapuram- "העיר של הצ'ולה שהביא איתו את הגנגה". כנראה שהיה שם איזה ניסיון ליצור איזו בירה חדשה.
שני המלכים האלו השאירו אחריהם כתובות ענק שמהללות אותם. חלקן בסנסקריט. בכתובות מסופר על ההישגים הצבאיים שלהם- שהם כבשו את כל העולם- עשו digvijaya- הגיעו לכל 4 הכיוונים. עשו מעין העברה של הצפון אל תוך המרחב הדרומי (הביאו איתם את הגנגס)
מה המשמעות של מדינה באותה תקופה? זה לא בדיוק שטח בעל גבולות ברורים וידיעה ושליטה מלאה לגבי האזרחים וכד'. מדינה באותה תקופה זו ישות מקומית בעלת שפה אחידה, שמתקיימת במקביל לאישוית נוספות כאלו. יש ישויות פוליטיות שונות שמשחקות את אותו משחק. ברור מה הם הכיוונים- מהם האתרים הקדושים- הגנגה, ההרים בצפון,- אבל זה לא מקומות קבועים. ניתן להזיז אותם- להעתיק אותם למקום אחר. הם כולם קיימים בעידן הזה- kaliyugr- העידן השחור, המתקיים כעת אך הם כולם קשורים לעידנים קדומים יותר ויצילו את ממלכתם מעידן רע זה.
התקופה הזאת היא תקופה של פריחה בשירה ובאומנות הטמילית. יש הרבה כתיבה טמילית. יש קנוניזציה של השירים, כתיבת ביוגרפיה של הקדושים המחברים. נכתבת הראמאינה הטמילית הראשונה (ע"י kampan)
התקופה הזאת מקבילה לשלב השני בהתפתחות הבהאקטי. היא קשורה גם להתרחבות פולטית-כלכלית של ממלכת הצ'ולה. הרעיונות והשפה הופכים נפוצים יותר וכוללים בתוכם אוכלוסיות נוספות. קנוניזציה של האלוהויות.
שני מודלים מתחרים של מה היא ממלכה. מה המשמעות של מדינה.
צריך גם לחשוב למה המלך משקיע כל כך הרבה משאבים בבניית מקדשים באזורים השונים. זה דורש משאבים רבים- גם הבניה וגם התחזוקה של המקדש.
עיקר המידע מגיע מהכתובות שנשארו במקדשים. בד"כ כתוב בהם משהו כזה- בשנת שלטונו הX של המלך ראג'האג'ה-צ'ולה שכבש את העולם ועשה כך וכך- דברי הלל לשמו. בשנה זו מלכתו החליטה להעניק למקדש מתנות מסוימות- זהב, כסף, אבנים יקרות ובנוסף היא נותנת למקדש שטח מסוים מאדמות הכפר. היא כביכול מוותרת על המיסים שהיו אמורים להגיע משדות אלו לטובת המקדש. בנוסף בד"כ נותנים פרות, עיזים וכד'. דברי ההלל בד"כ כתובים בסנסקריט בעוד הדברים הפרקטיים- מה נותנים- כתובים בטמילית. כתוב בד"כ איך ההוראה אמורה להתבצע- למשל- המלכה אמרה את הדבר הזה אבל המלך הוא שאישר את זה ויש שם פקיד שתפקידו הוא לשמוע ולזכור את דברי המלך (המלך לא יודע לכתוב או לקרוא). הזוכר בע"פ מכתיב זאת ללבלרים שרושמים העתקים של הדבר הזה. אח"כ יש פקיד שתפקידו להשוות בין הניסוחים של כל אחד מהלבלרים. אחרי שאימתו את הנוסח המדויק והגיעו לגרסה סטנדרטית יש פקידים שתפקידם הוא להשגיח על ביצוע הדבר הזה. ויש גם מישהו שתפקידו הוא לחקוק את הכתובת על קיר המקדש. בד"כ יש גם איום למי שלא יקיים את דבר המלך- צאצאיו ייוולדו כחמורים וכד'.
ההיסטוריונים הראשונים שעסקו בחומר הזה- בכתובת האלו- הם בד"כ הודים שלמדו את רעיון ההיסטוריוניות מן האנגלים. הם עסקו בעובדות יבשות ועסקו באיסוף המונחים האלו- תוארם של כל אחד מהפקידים האלו שעסקו בהוצאה לפועל של דבר המלך. כנ"ל לגבי גובי המס. הם ניסו לבנות תמונה מסודרת והיררכית של המערך הבירוקרטי ששירת את המדינה הזאת.
התמונה שהתקבלה היא של תמונה מאוד ריכוזית- שליט יחיד, ומערכת היררכית מסודרת סביבו. התמונה הזאת היתה מקובלת מאוד בתיאור העולם ההודי עד לפני כ- 30 שנה. אז חוקר בשם סטיין כתב ספר מהפכני שהציע פרדיגמה מתחרה. הוא למד את האפיגרפיה- הכתובות- והיה נראה לו שזה לא יכול להיות. המדינה הריכוזית של הודו כיום לא ממש מתפקדת אז קשה להאמין שאז היא תפקדה.
סטיין טוען שמדובר במדינות חלשות מאוד- מדינה סגמנטרית- לא היה להם מרכז חזק ובירוקרטיה וצבא יעילים. הוא לא שולט במובן הרגיל של המילה- הוא לא יכול לכפות את רצונו. גם השליטה שלו במשאבים מאוד מוגבלת ומתמעטת ככל שמתרחקים מהבירה. בפריפריה יש מרכזים אחרים שבנויים כחיקוי של המבנה של המרכז. הם לא כפופים לו אלא סוג של חיקוי שמנסה להתחרות בו. היחסים הם היררכיים אופקיים- כל מיני פסגות ונקודות שפל- כל נקודה טוענת שהיא מרכז העולם, שהיא כבשה את החלל כולו.
מה שכן יש למרכז זה שלטון ריטואלי- יש לו חזקה, השפעה, על המשאבים הסמליים של הממלכה. הוא עושה ריטואלים מסוימים וזה נותן לו עוצמה סמלית גדולה מאוד. מספיק על מנת לארגן אירועים חד-פעמיים- הוא יכול לתרום משאבים למקדשים מסוימים, הוא יכול להתארגן על פשיטות למקום מסוים. התרומה של כסף למקדשים מעצימה את המלך, מגבירה את הסמכות הסמלית שלו. אין משמעות לחיסכון (באופן כללי ההודים לא מאמינים בחיסכון) עיקר העוצמה של המלך היא מפיזור כספים. (את כל זה אומר סטיין. שולמן אוהב אותו אך לא מסכים איתו)
