מלתוס

אנחנו מרגישים עם זה מאוד לא נעים, זה מעמיד בשאלה את האהבה, כל הדברים שאנו אוהבים לחשוב כנעלים לאדם ולא עוד כלים בשביל לאדם לשרוד. זה לא רק מתוך דחף דתי אלא שאנו גם מסתכלים על עצמנו בראי ולא נעים שמה שמניע אותנו זה רק דחפים הישרדותיים. לכן צריך להסתכל טוב על המהפכה, איך היא הגיע ואיך היא השפיעה על תרבות המאה ה19- באנגליה. דרך כך לראות

לראות אותה כתופעה היסטורית.

דברים שהיו קיימים שהביאו את דארווין ואחרים לחשוב על אבולוציה. שם לב שסביבות שונות נמצאים

בעלי חיים שונים, ובסוף המאה – 18 אנשים כמו למרק חושבים על הקשר בין סביבה למינים השונים, לשוני בין המינים, הסביבה מאלצת את בעל החיים לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו ואז הוא מוריש

אותם לצאצאיו.

דבר שני שאנשים שמים לב אליהם, זה היה יודע עוד קודם לכן, שבני אדם מעצבים את בעלי החיים והצמחים שלהם ואז הם בוררים את היחידים היותר טובים. מין התרנגולות והחיטה, אבל בסוף המאה 18- , 19 מתרחשת גם המהפכה התעשייתית שמנסה לייצר עוד ועוד מזון וגם לטפח זנים יותר טובים של בעלי חיים עבור האדם בצורות מלאכותית. בוררים את הכלב היותר מהיר, הפרה היותר מניבה, חיטה יותר עמידה. אז דארווין שואל את עצמו 'מי בורר בטבע.'? הוא רואה שלעיתים בעלי חיים באזורים רחוקים והררים דומים לאותם אזורים הררים בדרום אמריקה מאשר לאי צמוד אליו. לכן הוא מתחיל לדחות את התפיסה הלמארקיאנית. הוא רואה שיש מנגנון שעוזר לאדם לשפר את הבעלי

חיים והוא שואל איך זה קורה בטבע. את כל הביולוגים זה מעניין למה יש ציפורים מכל מיני סוגים.

דארווין מגלה את מלתוס (איש כנסייה אנגלי) שבחלק מן המאבקים הפוליטיים של המאה – 18 , האם המדינה צריכה לדאוג לסבסוד מזון לעניים או לתת לשוק לעלות. מלתוס מנסח תאוריה אכזרית שאינה חדשנית בעקרון שלה אבל היא חדשנית בכך שהיא מתמטית. "אם אנשים מתרבים יותר מדי מהר  – אין אוכל,"  לכן נמצא בכל כמה זמן איזה מגפה גדולה שתכלס את הריבוי, יש אפילו מי שסובר שהמדינה צריכה לדאוג לכך. כל אלו רעיונות כללים ולהסביר את העבודה שהעולם שלנו אכזרי ולא נעים ואיך להסביר מגפות שנראות לו הכרחיות ומלחמות ואיך אלהים מאפשר את זה, אז אומרים שבכל

מקרה הם היו מתים ברעב אז מצאנו דרך אחרת.

מלתוס אומר שזה בעיה יותר עמוק, בעיה כלכלית מדעית. המין האנושי גדל בקצב גאומטרי.

4*3*2  לעומת זאת כמות המזון והמשאבים לסיפוק חיי האדם גדולה באופן אריטמתי ….1+2+3

וקל לראות שהסדרה הראשונה תהיה הרבה יותר גדולה. מכאן מלתוס מגיע למסקנה שאם לא דואגים לצמצום האוכלוסייה, אם לא יוצרים מקל וגזר שהאוכלוסייה לא תתרבה בקצב הזה, נגיע למצב שאפילו לעשרים לא יהיה אוכל. אם נמשיך לסבסד את החיטה לעניים, בגלל שהם לא מחונכים ולא שולטים ביצרים שלהם הם יתרבו כמו שפנים, לכן אם לא נדאג שהם יצמצמו את זה נגיע למצב שגם לעשירים לא יהיה אוכל. לכן עדיף להעלות את מחיר החיטה ולא לסבסד אותו ואל תביא יותר מידי

ילדים אחרת המצב יהיה מאוד גרוע.

[זה דיון מפורסם בכל מדינה וזמן, כמה המדינה צריכה לתת שירותים חברתיים, העיקרון הזה נמצא בבסיס של זה – אם נעזור יותר מדי לחלשים הם לא יתרמו ולא יעבדו ורק יביאו עוד ילדים ומשאבים של העולם מוגבלים ונגיע לפיצוץ אוכלוסין שבסוף ישפיע גם על העשירים. לכן אסור לתמרץ אותם אלא

לגרום להם לשלוט בעצמם]

לדארווין זה חשוב וזה מה שהוא רואה בטבע. התפיסה של הברירה הטבעית חותרת תחת העולם הדתי. מה שהוא רואה בטבע זה לא עולם מסודר. בניגוד לנאורות, ליבנייץ שרואים בעולם הזה את העולם הכי טוב שאלהים היה יכול לתכנן, עולם שכל דבר נמצא בדיוק במקום שלו, ואנו כבני אדם לעיתים לא רואים את זה. דארווין אומר העולם של הטבע הוא עולם של בזבוז, יש יותר מדי בעלי חיים בטבע, הארנבת חייבת ליצר הרבה צאצאים כדי שאחד מהם ישרוד והרוב ימות, יטרפו או ממחלות. זה טבע שיוצר יותר מדי, לא מאורגן ולא של סוחר קפיטלסיטי שבודק בדיוק כמה הוא צריך לייצר. בתרמודינמיקה היה טבע מאוד מחושב – לראות בדיוק כמה אני צריך לשים כדי להפיק מקסימום

תועלת.

כבר אצל דארווין אין יעוד אלהי. אצל הממשיכים שלו כן מוצאים כיוון או שיפור של האבולוציה אבל

תחת זה עדיין תפיסה של בזבוז ושדברים נוצרים באקראיות. אין תכנון מראש שאנו יודעים שההומו

ספיינס היה חייב לצוץ, זה קרה. ברגע שזה קרה אז הוא יכול להתחיל להשתפר.

ברירה טבעית. יש הרבה יצורים שנולדים, יש להם הרבה אויבים, מעט משאבים, אם מספר האיילות יעלו יותר מדי הוא יתחילו למות ברעב, או יטרפו יותר בקלות. אז יש מאבק הישרדות על המשאבים

והחיים, והמאבק הזה הוא הבורר בטבע.