נחשב לסרט הפוסט-מודרני הראשון – הבשורה היא שאין אמת שהיא אבסולוטית או אובייקטיבית,
האמת היא מה שאנחנו מרכיבים לעצמנו. בדיוק מו שאנחנו מרכיבים לעצמנו את משמעות הסרט
שלא נמצאת בתוכו. הסרט לא אומר אם היה רצח או לא, אך אנחנו יכולים להרכיב את התמונה.
בשונה מאורסון ולס, אין כאן תשובה נכונה שצריך לגלות, אלא כל אחד יכול להגיע לאמת שלו.
- ניתן לראות את זה גם בהקשר חברתי ובביקורת על הבורגנות. מצד אחד דמות בלי עבר שאנחנו לא
יודעים עליה כלום, שכל מטרתה לתעד כביכול אך למעשה לייפות את המציאות ולתת תיאור מלאכותי של המציאות בעזרת המצלמה. ואדם שהוא חלק ממערכת חברתית שצומחת אחרי המלחמה בתוך
עולם דו-קוטבי, בחלק האמריקאי שלו. יש כאן משהו שהוא חדש.
הסרט "פיירו המשוגע" )1963( שביים ז'אן-לוק גודאר, צולם ממש לאחר התפרצות הקולוניאלית באלג'יריה ועזיבת צרפת את המדינה. הסרט הוא עליהם, אך למעשה אינו אומר שום דבר במפורש. כל מה
שקורה בסרט למעשה קשור לחטא קדמון של מריאן, שהסתבכה במחתרת אלימה.
בסצנה של המסיבה החברתית:
- ביקורת על החברה הבורגנית הרדודה – הם מקריאים פרסומות, ומדברים על כלום. ההתייחסות
לבמאי קולנוע שמדבר על קולנוע הוליוודי כרגשות, וכן כמאבק בין הטובים לרעים. בסצנה זו אין
רגשות בכלל ויש המון בוז להתנהלות. הסצנה מצולמת בתחושה של דו-מימד שיוצרת חוסר עומק.
- הסרט מצולם דרך פילטרים צבעוניים מאד מלאכותיים. למה הצילום דרך הפילטרים? המאפיינים של הסרט קשורים לגילוי מחדש של ברכט במערב אירופה. ברכט פועל בשנות ה20- עד שנות ה50- המוקדמות. יוצר מאד משפיע אך נשכח במערב לאחר המלחמה. בשנת 56-57 התיאטרון של ברכט ממזרח גרמניה מגיע לסיבוב הופעות במערב ועושה רושם על הצופים. והם חוזרים לקרוא
ברכט – מחזות וכתיבה תיאורטית. גודאר הוא בין אלו שמגלים את רעיונותיו של ברכט על איך תיאטרון פוליטי צריך לעבוד. ברכט טוען שהתיאטרון התפתח בתוך חברה קפיטליסטית, שבעצם קשה לו מאד לעשות דברים שהם חתרניים, בגלל שהוא כבר ממוסד ומראש תומך באותה קבוצה
פריווילגית בחברה, אינו תורם ואף מזיק לקבוצה שסובלת בחברה. וכדי לעשות משהו שהוא חתרני באמת – צריך לשנות את הכללים. ואחת הדרכים היא ליצור את הניתוק וההזרה של הצופה, שהוא יבין כל רגע שהוא צופה במחזה ושהוא חייב להיות אקטיבי ומעורב במחזה. שהצופה יהיה מודע לזה שהוא צופה בסרט ושהוא חייב להיות אקטיבי. שמה שהוא רואה הוא לא העולם עצמו, ולא ישקע
בסרט ויצא ממנו מבלי לזכור מה ראה.
- יש כאן שבירה של "הקיר הרביעי" ופנייה לקהל, במטרה לשבור את אשליית הסרט. השיח של מריאן מול הצופה מזכיר תכניות ריאליטי, שאם מישהו מדבר למצלמה ישירות זה "ריאליטי." גודאר מנסה טריק אחר טריק – מריאן מדברת למצלמה, ולאחר מכן יש שיר שמוכר לנו ממסורת של מחזות הזמר שמהווה מופע של הנפש כלפי פנימה, אך זה עשוי בצורה לא מהודקת כמו מיוזיקל – לעיתים המוזיקה
משתתקת וזה נעשה באופן מכוון. אין מקור, אין משמעות לשאלה מה מקורי – חיים בעידן הכפילים. בשיח של פיירו מול המצלמה, חלק מדבריו מצוטטים משיר של רילקה, באמירה שזה צריך להיות
מלאכותי כדי שנבין שזה אמיתי.
- הסרט יפה מאד ואמור להיות נעים לצפייה – הצבעים שלו יפים וחזקים מאד, הצבעים שהם לובשים
אל מול הנוף יוצרים תחושה נעימה. הוא עושה כאן שימוש בפילטרים. במהלך הסרט יש התעכבות של
הצילום על מריאן כדי לתת חוויה אסתטית לסרט. הרעיון הוא שגם אם אתה לא מבין את הסרט,
תהנה לצפות באסתטיקה של הנוף והשחקנים.
- זאת תהיה טעות לקרוא את הסרט רק כאלגוריה (שבה מריאן מייצגת את צרפת,) כי יש בסרט יותר
מזה.
הסרט "הירושימה אהובתי" )1959( שביים אלן רנה. מה קוראים בסצנת הפתיחה:
- הרגש הרבה יותר נוכח בסרט ויש יותר קשר רגשי בין הדמויות מאשר אצל גודאר
- ביקורת על אירוע היסטורי – על הפצצת האטום בהירושימה. כלומר, יש עדויות לדברים שקרו
(צילומים, מסמכים וכו)' – והגיבור אומר שזה לא הדבר האמיתי, לא באמת ראית את הירושימה.
- הסרט הוא על מערכת יחסים על שחקנים צרפתייה שמגיעה לעשות סרט בהירושימה, וכדי ללמוד את התפקיד טוב היא הולכת למוזיאון, לבין בחור יפני מקומי. במהלך הסרט אנחנו לומדים את הסיפור שלה – היא צרפתייה שבמלחמת העולם השנייה תחת הכיבוש הגרמני, התאהבה בחייל גרמני שמוצא להורג בסוף המלחמה. בעצם הסרט עושה הקבלה לאסון שלה לאסון הגדול של הירושימה – האהוב
שלה הוא בעצם ההירושימה שהיא איבדה.
- הצילום עם הנצנצים בהתחלה כשהם שוכבים, כשבסוף מתקשר לנו לאיך שאנשים נראו בעדויות
לאחר ההפצצה, עושה קישור מאד חזק בדיעבד.
- הסרט שמקושר באופן יותר ישיר אל המלחמה ואל אבדותיה, גרר ביקורת רצינית כלפי אלן רנה.
הסרט "אשתקד במריאנבאד" ,)1961( שצילם גם רנה. הסרט הזה שונה לחלוטין – אין לו קשר לעולם המציאות, הוא מתרחש בבית נופש או ארמון כזה. גיבור הסרט פוגש מישהי שלא מזהה אותו, והוא אומר
לה שהם היו נאהבים לפני שנה. הסרט מדבר על הכחשה ועל זיכרון – הוא טוען שמשהו קרה, והיא אומרת שלא. השאלה המרכזית
שחוזרת היא האם אנחנו יודעים לדעת משהו בכלל? האם זה קרה או לא קרה? לסרט אין נקודת התחלה, הוא מתחיל מאמצע לאחר וויסאובר שמתגבר, והסצנות חוזרות על עצמן באותו אופן אך קצת אחרת. אין לנו סיבות להאמין לו, משום שהוא מתאר הכל קצת שונה, אך גם אין סיבות
להאמין לה כי היא מתנהגת באופן מלאכותי. הסרט מתנהל במין מעגל כזה, שאנחנו לא יודעים אם זה אכן
קרה או לא.
שני הסרטים האלו הם חלק מטרילוגיה שיוצר רנה, כשהסרט הראשון שנקרא "לילה וערפל," עוסק בשואה ומצולם באושוויץ. הוא מתחיל בלהראות לנו את המקום ועולה השאלה מה אפשר להראות במקום שיראה מה באמת התרחש שם. סרט מעין דוקומנטרי, שהיה בין הראשונים שנעשה על השואה עצמה
במערב אירופה. הסרט "הירושימה אהובתי" היה אמור להיות סרט מקביל ודוקומנטרי על הירושימה, אך בהמשך זה הפך להיות סרט עלילתי. הסרט השלישי סוגר את זה באופן אבסטרקטי, כשהוא נוגע על מה
אנחנו יכולים לדעת בכלל ומה אפשר להראות בקולנוע כדי לתאר את זה.
באותה תקופה יש סדרה של ניסיונות לעשות את זה בקולנוע בספרות ובתיאטרון, כשהקולנוענים החדשים
מנסים ליצור מחדש את השפה של הקולנוע ולמקם את הקולנוע כאומנות האולטימטיבית.
