בסרט "פלישתם של חוטפי הגופות" ,)1956( מספר הסיפור הוא רופא העיירה, שמספר על דברים מוזרים
שמתרחשים בעיירה והאנשים בה מתנהגים מוזר. מאפיינים של המלחמה הקרה:
- האויב לוקח את הצורה שלנו ולא ניתן להבחין בו
- האויב לא בדיוק אנושי, על אף שהוא נראה כמונו – בדומה לקומוניסטים
- לא ניתן לבטוח באותם מוסדות (המשטרה, הממשל, המשפחה) שעושים אותנו למי שאנחנו ומשמרים
את הקהילייה שלנו.
- האנשים עוברים תהליך של ריקון מאנושיותם
- הסיפור מתרחש בעיירה הקטנה – גם מראה שזה מגיע לכל מקום, וגם מראה שזה קורה בעיירות
הקטנות שמהוות את אמריקה הקלאסית והאמיתית (ולא בערים גדולות) שבה נבנית החברה
האמריקאית, אפילו לשם מגיע האויב.
- הנושא של חוסר היכולת לבטוח במשטרה שרווח בזרם זה מבטא את התפיסה שלפעמים צריך לא
להקשיב לחוק כדי לפתור את הבעיה, וצריך לפעול מחוץ לחוק (בדומה להארי המזוהם.)
סרט זה הוא חלק מסוג סרטים שהם מיינסטרים ימני-אמריקאי של המלחמה הקרה, ללא הביקורת
העצמית והם מהווים ביטוי ל"חרדה האדומה" מפני הרוסים בקולנוע האמריקאי.
קולנוע הוליוודי שמתייחס באופן עקיף למלחמה הקרה ביטוי אחר לסיפור של המלחמה הקרה נראה בסרט "חופי הכרך" )1950( של איליה קזאן, אחד היוצרים
הבולטים של הוליווד. סרט זה לא היווה ביטוי של החרדה האדומה, אלא מהווה היבט אחר של התקופה – הרעים אינם קומוניסטים שחודרים אלינו, אלא איום מבפנים – ועדי העובדים. ביקורת מעניינת ומוקדמת
מאחר וועדי העובדים היו מאד חזקים בשנות ה50- בארה"ב, והריסוק שלהם מתחיל רק בסוף שנות ה.60- בסרט מוצגים אותם ועדי עובדים כרוע האולטימטיבי – קומוניסטים מושחתים, שדואגים לפטר, להשתיק
ולרצוח מי שמדבר נגדם. מה רואים בסרט?
- באמריקה של שנות ה50- זה לא דבר טוב להיות אדם עשיר, מאחר שזו ארה"ב שניסתה לצמצם פערי
שוויון מאז השפל הכלכלי בסוף שנות ה.20- בתקופה זו האיש הרע האולטימטיבי הוא גם הקומוניסט
וגם הקפיטליסט העשיר.
- הצילום הוא מלמטה למעלה – יוצר תחושה מעמדית
- יש רגעים בסצנה שבו הכומר הדובר מסתכל אלינו ישירות למצלמה, כדי להעביר את המסר שגם עלינו
כצופים מוטלת האחריות להילחם בתופעה
- הסצנה מעוצבת באופן שמזכיר הן כנסייה והן זירת אגרוף
- משחקים של אור וצל – בדומה לקולנוע האקספרסיוניסטי, שיוצרים תחושה של אימה וטירוף, של מצב פסיכולוגי לא יציב, תקופה שחיים בה בחוסר היגיון. יש כאן אמירה מכוונת כדי להזכיר לצופים סרטים של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. בקולנוע נעשות חזרות גם של ז'אנרים וגם של סגנונות
(סטייל) במטרה להוסיף משמעות לדימויים שעובדים איתם.
איליה קזאן יוצר את הסרט בסמוך לזמן עדותו בפני ה'וועדה למעשים אנטי-אמריקאים,' בה הוא הסגיר שמות של קולגות שלו כסוכנים סובייטים סמויים. בתקופה מסוף שנות ה40- ואילך, חלק מהחרדה האדומה קשורה לפוליטיקאים שמנסים לגלות את אותם הבוגדים הסמויים שמסתתרים בינינו, והזרקור מופנה גם להוליווד. בתעשיית הסרטים מוציאים מאות אנשים מעבודתם ואוסרים עליהם לעבוד באופן עקיף – הטלת סנקציות על אולפנים שמעסיקים אותם אנשים. חלקם היו קומוניסטים, וגם אלו שהיו
קומוניסטים לא ראו עצמם כאנטי-אמריקאים, מאחר ועד לפני כמה שנים היה שיתוף פעולה נרחב בין
ארה"ב ורוסיה וזה היה דבר פטריוטי להיות חבר במפלגה הקומוניסטית בתקופת המלחמה. בתקופה זו, שנמשכה עד תחילת שנות ה,60- ישנם אנשים רבים בתוך הקהילה בהוליווד שמאבדים את עבודתם, הרבה אנשים אחרים שמוכנים להלשין עליהם כדי לשמור על עצמם, ותופעה חמורה של אנשים שעומדים מנגד.
קולנוע הוליוודי שמתמודד עם היחס לחשודים בקומוניזם
במקביל, היה קולנוע שניסה להתמודד עם התופעה של היחס לחשודים בקומוניזם – הסרט "בצהרי
היום" )1952( שיצר פרד זינמן. הסצנה בכנסייה מהווה תשובה לסצנה של הכומר בסרט "חופי הכרך" –
הכומר שאמור לתת את המצפון של הקהילה, ואין לו מה להגיד. העיירה עומדת מנגד ולא עוזרת לו.
הסרט מעניין מאחר והוא בנוי כמותחן, והוא נעשה בריל-טיים – הזמן בסרט נע כמו הזמן במציאות.
משחק איתנו פסיכולוגית ומכניס את הצופים למתח להגעת הזמן שבו יגיע מילר. לאורך כל הסרט יש אנשים שנותנים סיבות לעזור לו, ובסוף הם לא באים. הרקע לסרט הוא הוועדה
למעשים אנטי-אמריקאים והחברה האמריקאית שעמדה מנגד ולא סייעה לאנשים שהואשמו בקומוניזם. הסרט הוא מערבון, שמשתמש בחוקי הז'אנר כדי להראות את ערש החברה האמריקאית, העיירות
הקטנות שבהן נוצר האתוס האמריקאי ובו יש התנגשות ערכים.
