פסיכואנליזה

החיבור של כל זה לפסיכולוגיה יותר רצינית נעשה ע"י ז'אן מרטין ז'רקוט. הוא מנסה דרך היפנוזה

לרפא נשים היסטריות. היום זה פחות נפוץ ומשתמשים בזה להתרגשות יתר. אז זה נחשב לתסמין

לשיגעון רגעי שתופס את האדם, תופסת אותו פעילות אוטומטית, יכול לחזור על פעולה שוב ושוב.

(היסטריה באה מ'רחם' ביוונית לכן נחשב לרוב למשהו נשי.) זרקוט מנסה לרפא את זה ע"י היפנוזה

ואחד האנשים שמתרשמים מזה הוא זיגמונד פרויד.

יהודי ממצוא הונגרי, המשפחה עוברת לוינה כחלק מן ההגירה של היהודים אל הערים הגדולות. מתחנך

ונעשה רופא ומגיע לפריז ללמוד אצל זרקוט. הוא מבין שיש ממד שאי אפשר לעשות לו רדוקציה

למח. דרך ההיפנוזה הוא נוגע במשהו שהוא אינו פעילות עצבית במח ושמה מונחות הבעיות שלנו. ממנו נובעים התסמינים שלנו. באוור ממשיכים את הכיוון הזה, מנסה לטפל באמצעות דיבור '(מה אתה מרגישה)' וגם ע"י  קוקאין וזה מחזק  אצל  פרויד  את ההרגשה שיש ממד  שאינו חומר. הטיפול דרך

דיבור נראה כאפקטיבי מה שלאחר מכן יהיה הפסיכואנליזה – דרכה אפשר לגעת בנפש.

וינה המאה 19- וההקשר היהודי. לפרויד יש סיפור על איך אבא שלו שעולבים בו ברחוב ועובר לצד השני של המדרכה ולפרויד זה רגע מכונן, יש לו דמיון שהוא יהיה מנהיג גדול. קצת לפני שהוא נולד מתרחש אביב העמים באירופה. בפרוסיה, הונגריה – נעשה נסיון לפשרה לתת הרגשה לבורגנות שהם בדרך הנכונה למשטר נאור תחת הקיסר. הבורגנות תקבל מה שהיא דורשת (שוק חופשי, זכויות אדם ואזרח וכו.)' אחרי התבוסה של הקיסרות לפרוסיה נוצרה אוסטרו-הונגריה, הונגריה מקבלת מעמד רשמי בתוך הקיסרות והם יכולים להביע את  הזהות  הלאומית שלהם.  יש  תחושה  שאנו  על  הדרך

הנכונה, נמצא דרך איך כל העמים יכולים לחיות בשלום.

בשנות ה80- זה קצת מתנפץ. זרמי הלאומיות ואיתם ואנטישמיות מתחילים לערער על התחושה שיש מה לעבוד איתו ושהבורגנות בדרך לחלום שלה. עולים זרמים אנטישמים ופופוליסטים שצוברים אהדה רבה (קרל לוגר – ראש העיר של וינה ואנטישמי. לפרויד זה תחושה של שבר. בפתיחה לספר שלו על החלומות הוא מצטט מאחד הטרגדיות היוונית "אם אני לא אצליח להפריע לעליונים אני ארעיש את התחתונים" – אם לא אצליח לפעול בפוליטיקה אז אני יכול לפעול במעמקי הנפש האנושית. אפשר להבין את פרויד לא רק דרך הטיפולים ההיפנוזים והמגנטיים, אלא צורך להגיע למעמקי הנפש גם

מתוך תגובה למצב הפוליטי כיהודי וינאי.

בתוך הרצף של קופרניקוס (העולם כבר לא סובב סביבנו, אלא סביב שמש שמתבררת כאחת מהרבה שמשות ביקום) דארווין מסביר את נזר הריאה מעל האדם ופרויד נותן את המכה האחרונה

לגאווה האנושית. הוא מסיר מהתבונה האנושית את התחושה של ריבונות והנהגה עצמית.

הוא לא הראשון שמדבר על 'לא מודע.' המושג של תשוקות שמפעמים ואנו לא יכולים לתת עליהם דין וחשבון הוא משהו מאוד עתיק. אבל ההבחנה היא שע"י מודעות והתבוננות אני יכול לשלוט על הרגשות האלה. אם בסוף היום אני אחשוב על איך שהתנהגתי אני יכול לתקן ומחר להגיב באופן שונה. בסוף המאה ה19- התחושה שחלק מן העולם הלא מודע והלא ידוע שאינו נגיש לתבונה תופס חלק מאוד

גדול. זה גם לא רק תחושה, כוחות רוחניים שמשתלטים על האדם גורמים לו לאבד את הזהות שלו,

פרויד שמה את זה בתור תאוריה, אצל ניטשה זה בא בתור נסיון לתת צורה לעולם.

ניטשה – אפולוני – מתן צורה. חלום שבו אני רואה את הדמויות בצורה ברורה.

דיוניסי – שכרות, לראות את החוסר משמעות של הקיום.

פרויד הופך את זה למערכת יותר מורכבת ואישית. לא התנגשות מטפיזית אלא דברים שנפגשים בעולם שלנו. המקום שבו אנו יודעים מה אנו עושים הוא רק הקצה של הקרחון הזה – נדמה לנו שאנו בעלי שליטה עליו אבל הוא מלא דחפים ומאבקים שאין לנו מושג מה קורה בהם. והשאלה היא איך המדען יכול לדעת משהו עליהם. לפרויד היה נדמה שהוא עושה משהו מדעי. היום פרויד הוא דמות שנויה במחלוקת עד שלא ברור אם יש לו מקום. הוא חשב על עצמו כמדען – אני מסתכל על העובדות ומנסה לגלות את מה שנסתר מן העין. כמו שמדענים דרך תופעות חשמליות יכולים לגלות איך אנרגיה עוברת בעולם ואת האתר, אני יכול לגלות את הנפש כחלק ממשהו מדעי. הוא חשב גם

במושגים של חשמל ופיזיקה.