מבחן הבית – בוחרים סרט אחד שלא ראינו במהלך הסמסטר, והמשימה היא למקם אותו בתוך הרצף שלמדנו. השאלות הן מנחות, לא חייבים לענות על הכל. המטרה היא כמה שיותר למקם את התשובה בתוך דברים שראינו, הרעיון הוא להראות מה הפקנו מהקורס ולהבין מה חשוב ולא חשוב. כדאי לתת כמה
שיותר דוגמאות ולהתייחס לחומר הקריאה ולסרטים שצפינו בהם. אין צורך בחומרי קריאה מעבר למה שלמדנו, אך כדאי להרחיב בקריאה קצת על הבמאי והרקע שלו. הפניות רגילות, אפשר להפנות גם
לשיעורים. רק שלושה עמודים, אפשר רווח כפול או שורה וחצי.
היום נדבר על תופעה של קולנוע לאומי, שחוצה זמנים כרונולוגיים. אם עד עכשיו ניסנו למקום תופעות בתוך מקום וזמן, השאלה של קולנוע לאומי מופיעה בשלב מוקדם בתולדות הקולנוע, שכמו בכל דבר (סגנונות וז'אנרים וכו,)' אנחנו לא שמים תיוג ומתווכחים על התיוג סתם לשם הוויכוח, אלא כי אנחנו
מנסים להבין את סוג הקולנוע.
מה אנחנו מצפים מסרט לאומי:
- שהסרט יבטא תרבות, מיתוסים, חוויות שקשורות ללאום המסוים
- יצירה של מיתוסים ותפיסת עבר וזיכרון קולקטיבי, של חוויה לאומית תוך דגש על שפה מסוימת
- מסגרת תרבותית אידיאולוגית מסוימת – יכול גם לבקר אותה ולא בהכרח לעצב אותה, אך עדיין פועל
בתוך המסגרת עצמה
- דיון בזהות לאומית – ביטוי ייחודיות של נסיבות היסטוריות לאומיות, וייחודיות של תפיסה עצמית
של הלאום
- הסרט מכוון לקהל הצופים הלאומי המקומי
- יוצרי הסרט – יוצרי הקולנוע הלאומי שייכים ללאום מסוים (שחקנים, מפיקים, במאים) וחלק
מהאסתטיקה שייכת, גם במובן של שימוש בנופי הלאום המסוים שקשורים אליו, וגם במובן של
בחירת סוג אסתטיקה שהולך טוב עם תרבות לאומית מסוימת ולא אחרת.
מה הבעיות בהיווצרות הקולנוע הלאומי?
מתחילים לדבר על מונחים של קולנוע לאומי מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהקשר של שיווק. מדברים המון על קולנוע לאומי גרמני שיש בו אלמנטים אקספרסיוניסטיים, משיכה אל המוות, גיבורים מיוסרים וערפדיים, והפרסומות מציגות את זה כהצצה אל ה"מנטליות" והנפש הגרמנית. עושים זאת כדי
לשווק את הסרט מחוץ לגרמניה. לגרמנים עצמם לא היה היגיון בשיווק כזה. יש לנו כבר בעיה שמתעוררת במובן הטכני של יוצרים לאומיים – יוצרי הסרטים בכלל אינם גרמנים, רובם מגיעים מגליציה ומרומניה ורק מעט מאד מהם הם גרמנים באמת. זאת ועוד, חלק גדול מהם יהודים, ולכן
בכלל לא מתאימים לרעיון הגרמני.
כלומר, כבר מהרגעים הראשונים של היווצרות הקולנוע הלאומי, מתעוררות לנו בעיות.
חלק גדול מהסרטים של הקולנוע הלאומי האמריקאי הקלאסי ביותר (מהיצ'קוק ועד חג המולד הלבן)
נעשה בכלל ע"י מהגרים. וגם כשהקולנוע האמריקאי מתייצב בהמשך, הוא עדיין נעשה ע"י מהגרים. בעיה נוספת היא במובן של הכסף שמממן את הסרט – בכל מקום שעושים קולנוע לאומי באירופה מאז 1918 ועד היום, הכסף מגיע מחוץ למדינות הלאום (בעיקר מארה"ב.) בהמשך עשו קופרודוקציות בין
מספר מדינות, והיוצרים הלאומיים (דוגמת אנטוניני,) עבדו גם מחוץ למדינות הלאום שלהם. אם נסתכל על מי עושה את הסרטים יש מעט מאד מקרים של סרטים שהם ממש נוצרו מתוך מדינות הלאום לבדן. יש מספר מקרים שכן – בגרמניה למשל היה חוק, החל מתחילת שנות ה,60- שהמדינה מממנת קולנוע בשביל ליצור סרטים לאומיים. רבים מסרטים אלו באמת היו לאומיים ועצמאיים, אך הם נראים מאד דומים
לסרטים האיטלקיים והצרפתיים. קשה מאד לדבר על ייחודיות.
סרטים שיוצרים מיתוסים, כמו אקסודוס, שנחשב לסרט התעמולה הטוב ביותר של ישראל והציונות, הוא
בכלל אמריקאי ואינו ישראלי – חלקו צולם בארץ, אך כל האנשים שקשורים בהפקה אינם ישראליים.
כל זה בא להראות שקולנוע לאומי הוא דבר בעייתי. תרבויות לאומית נפגשות כתוצאה ממפגש עם תרבויות אחרות, ע"י הגירה, חינוך, הפצת תרבות מעבר לגבולות ומשפיעה אחת על השנייה. אין שום מקום בעולם שיש בו תרבות לאומית טהורה. לכן גם אין קולנוע טהור, אך כן יש ניסיונות כל הזמן ליצור תרבות לאומית, וכשאנחנו מבינים שהיא אינה טהורה, אפשר לשאול למה במקום מסוים נוצרים דברים
שדומים למקומות אחרים אך יש הבדלים ואיך ניתן להבין אותם.
הדוגמא הישראלית היא טובה בהקשר זה, משום שיש מאמץ יחסית מודע ליצור תרבות לאומית והתגייסות של יוצרים רבים ליצור אותה, ויש גם שוק קטן שהוא פונה אליו. במקרים רבים הקולנוע אינו
מצליח או לא מנסה להיות משווק ולהצליח במקומות אחרים.
בתוך הקשר זה ניתן לראות תופעות מעניינות, חלקן טריוויאליות יותר וחלקן פחות. בישראל יש היסטוריה של סרטי תעמולה ציוניים, רבים מהם חינוכיים או דוקומנטריים שבאים להראות את הציונות. אך מה קורה כשזה מגיע לדור השני, דור שנולד אל תוך המדינה או כמעט נולד ממש קצת לפניה וגדל לתוכה? זה אותו הדור בדיוק שיוצר את הסרטים של "הגל החדש" שראינו בשבועות
האחרונים, או את הקולנוע ההוליוודי הביקורתי. דור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה ומתחיל לשאול
שאלות על התרבות, החברה והאידיאולוגיה שהוא ירש מההורים. מהמחצית השנייה של שנות ה.60-
השאלה מה קורה להם בישראל? בחברה שיש בה מאמץ רציני מאד להשקיע ביצירת תרבות לאומית. מימון הקולנוע הציוני טרום הקמת המדינה נעשה ע"י קרן היסוד, שלא משקיעה כספים רבים בקולנוע
משום שיש תחושה שהקולנוע לא נחוץ (כישלון הסרט של הרצל ודומים לו.) הדברים משתנים לאחר ,1948 שאז המדינה לוקחת אחריות ומשקיעה אפילו פחות בסרטים בשל העמדות של בן גוריון. יציאת הסרט אקסודוס משנה את התודעה לחלוטין, ולאחריו מבינים את ההשפעה האפשרית ותפקיד הקולנוע מבחינה
תעמולתית ואיך ניתן לקבע את הנרטיב הציוני דרך סרטים.
