קולנוע ניסיוני

היום נדבר על יוצרים שמנסים לעשות קולנוע שמשתלב בתוך השיח האינטלקטואלי, ולכן פונה לאליטה – סטודנטים צעירים עירוניים. יש שינוי גדול – אם תרבות הנגד הביקורתית של שנות ה20- וה30- פנתה לפועלים שהם הכוח החשוב, ההמונים שיוכלו לשנות דברים, שסובלים בהגדרה מהמצב הקיים. יש נטישה של תפיסה מרקסיסטית, וכעת פונים אל הסטודנטים מתוך הכרה שזה כוח אקטיבי שיכול לשנות והם לא מעט. נמצאים בפתחו של עידן שבו יש הרבה מאד סטודנטים, כי חלק מהמדיניות של המערב במלחמה הקרה, היא מדיניות רווחה של אפשרויות השכלה גבוה לכמה שיותר אנשים. יש גדילה משמעותית במספר האוניברסיטאות שנפתחות ובכמות הסטודנטים. בנוסף, יש גל של עניין כקולנוע לא כבידור בלבד, אלא

כדרך להביע רעיונות שאי אפשר להביע באופן אחר והמודעות לכוחו של הקולנוע גדלה.

חלק גדול מהתפתחותו של הקולנוע במדינות כמו איטליה וצרפת, מגיע דווקא ממוסדות קתוליים,  שחוששים לאבד את הנוער, ולכן בגלל שהם אוהבים לראות קולנוע, מנסים לחנך אותם דרכו. אך במקומות אלו חינוך באמצעות קולנוע לא תמיד עובד כפי שהם רצו, כי הסרטים שהם מראים לא היו

תופסים לפני המלחמה, אך כיום הם מוכנים להיות חלק מהיצירה החדשה.

יש קהל ורצון לקולנוע ניסיוני מחוץ למקומות הגנריים של הז'אנרים השונים, ויש יוצרים רבים שהם מיומנים מאד, משום שבזמן המלחמה במדינות השונות משקיעים כסף רב ביצירת סרטי תעמולה שתעשייה משגשגת, והרבה יוצרים קיבלו הכשרה תוך כדי שנים אלו. רבים מהם, במיוחד הצעירים

שנכנסו להתחיל לעבוד תוך כדי המלחמה, מוצאים את עצמם לאחר מהלחמה כשהאנשים המרכזיים

בתעשיות אלו הוזזו הצידה (במיוחד באיטליה וגרמניה) ולכן יש להם מקום לפעול כרצונם.

בסצנות הפתיחה בסרט "בלתזר" )1951( שביים אנרי ברסון, עולים מספר נושאים: הסיפור הדתי (הטבלה של החמור) והמשפחתי, החמור כמטאפורה לחיברות, התעלמות מהילדה הגוססת, הילדים מתנהגים

כמבוגרים, אכזריות כלפי החמור, מודרנה ואכזריות שהולכות ביחד. הסרט, בניגוד לסרטי הפרוזה לפני כן, הוא שירה – לא מנסה להעביר רעיון ברור, אלא שם רשמים אחד לאחר השני ומשאיר לצופים לפרש ולחבר את זה לבד. הסרט אמור להיות יפה ונעים (ולכן יש בחירה

בשחקנית יפה.) ברסון הוא במאי קתולי שונה, ויש כאן מסרים דתיים שכוללים ביקורת וגם התייחסות נוצרית – החמור מסמל דמות ישו, הוא סובל בשביל דברים שאחרי סביבו עושים ויש לו זר קוצים. גם מרי מתחילה

כקדושה, ובהמשך נהיית מריה מגדלנה. כצופים, אנחנו לא מבינים את הסיבה למעשיה של הדמות הראשית, הצופים צריכים לעבור אתה את

התהליך עד סופו של הסרט. הבמאי לא יגיד לצופים מה לחשוב. זה חלק מהאידיאולוגיה שלאחר המלחמה הקרה – הבמאי יעביר את הצופים תהליך, והם יצטרכו להבין לבד את הרעיונות והמסרים שהוא מנסה להעביר. זה מלווה גם בביקורת על הכנסייה הממסדית, ויש

נושא של אכזריות אל מול המודרנה, אדישות, ביקורת על הצופים שמזדהים עם מרי אך היא לא דמות

קדושה ויכולה גם להתאכזר. באותה עת התחילו להתפתח בתי ספר לקולנוע.

הסרט "החותם השביעי" )1957( שביים אינגריד ברגמן, והסרט בלתזר שייכים לקולנוע אקזיסטנציאלי – סרטים שעוסקים ביחיד ובחיפושו אחר משמעותו בקיום, מתוך הנחה שאין משמעות אחת טובה. כל

האידיאולוגיות והדתות לא יכולים לתת משמעות, והרעיון הוא לחפש משמעות קטנה, רגע של חסד. המוות הוא בלתי נמנע שהגיבורים הולכים לקראתו, כמו כולם, לאף אחד אין תשובה למשמעות ואף לטעון

שאין משמעות לחיים כלל לא עובד לו. ההתעסקות בנושא מגיעה, במידה מסוימת, מהתחושה של הסופיות של העולם והיחיד – כעשור לאחר

מלחמת העולם השנייה ותחושה שבקרוב תבוא מלחמה נוספת, אולי כהתפתחות של המלחמה הקרה. גם

לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשו סרטים דומים, כמו "המוות העייף" שנעשה בגרמניה ב.1921-

הסרט "רשומון" )1950( שביים אקירה קוראסאווה. מבחינת אסתטית, השוני של הסרט מהקולנוע האירופאי וההוליוודי, הוא שהוא מאד סטטי – הם נמצאים באותו מקום בהריסות, המצלמה נמצאת רוב הזמן באותו מיקום, שוטים ארוכים מאד, הדיאלוג מתקדם בעצלתיים ולוקח זמן רב עד שאנחנו מבינים מה העניין. בנוסף, הגשם יוצר פסקול שלא מאפשר לנו שמיעה

נקייה, וכך גם משאיר את הדמויות במקום סטטי.

עלילת הסרט סובבת סביב רצח של אדם מנקודות מבט שונות ותיאורים סותרים, שמשקפים את

הפרספקטיבה של האדם. הסיפורים לא כ"כ מתחברים, ובכל סיפור נותן לנו אמת אחרת לגבי מה שקר,

נרטיב אחר, זהות אחרת של הרוצח והסברים שונים. אין היררכיה ואין סיפור עדיף, מאד פוסט-מודרני.

אין לנו רמיזה למה נכון. והכל מתרחש על רקע המסורת שלגמרי חרבה.