שחרור מהמדע

שחרור. החופש האנושי נובע מקבלת מרות התבונה. אני חופשי בגלל שאני מכיר את כל הסיבות שאני רוצה לעשות א' ולא ב.' משום שאני מודע להכרח. וזה לא הכרח אלוהי, אלא

הכל צפוי ואין לי רשות להחליט אחרת, דרך אמצעים מכניים. והחירות שלי היא להבין את התהליכים שעוברים עליי. זה סוג של חומרה של חוק התבונה. .3 הנאורות היא פרויקט של חינוך והדרכה. נראה את הצורך של המלומדים והמדע כפרויקט להפיץ את הבשורה לכל העם. בניגוד לקפלר שפנו בעיקר לנסיכים ולאליטות זה מדע שרוצה   למכור את הספרים שלו, שידברו על זה בבתי קפה, להפיץ את הבשורה לכל מי שיודע קורא וכתוב וכך להרחיב את מעגל המדע בכלל. זה גם סוג של היגיון קפיטליסטי. נראה דוגמאות שונות שבהם הפופולריזציה של המדע נעשית מרכזית "ניוטון לגברות," תמיד האישה

תהיה מושא הכתיבה אבל גם מיודע לג'נטלמנים שרוצים להבין בקלות מה ניוטון רוצה או מה המדע החדש מסביר לנו על העולם. זה פנייה למי שעד עכשיו היו מודרות, (כמו גלילאו ששולח את הבנות שלו למנזרים) עד למאה ה18- שנשים הם קוראות טבעיות למדע. זה מראה שינוי

מעניין על תפקיד המדע ותפקיד הנשים בו.

:Baruch Spinoza 1632-1677

בתוך כל זה, תחושת המשבר של סוף המאה ה17- נובעת מכתבי ברוך שפינוזה. מכירים את הסיפור של בן למשפחת אנוסים, נרדף ע"י היהודים ומסיים בכפר הולנדי, גלמוד. נעשה סוג של הוגה מרכזי שכולם מתכתבים איתו למרות שהתרומה שלו למדע היא מאוד קטנה. אבל הדרך שבה הוא

מנסח את המדע החדש מראה לנו לאן הדברים יכולים ללכת כשהוא נושא את הדגל של המדע החדש. הטענה העיקרית היא שחומר שווה רוח. כדי להבין מה אנשים פחדו ממנו שהם פחדו מן המדע צריך להבין לפחות מה הייתה התדמית של שפינוזה. אולי בעומק רואים יחסים הרבה יותר מורכבים אבל זה הדימוי שהוא נותן בסוף המאה ה17- לכן הוא נחשב קיצוני, אתאיסטי, מטריאליסטי. חבורה של

רציניים שצריך להתרחק מהם.

האתגר הוא שחומר שווה רוח. ההפרדה בין אלהים שנמצא מעבר לבין העולם שאותו הוא ברא, היכולת

להיגאל. את כל זה שפינוזה משנה, אין אלהים ועולם, אין חומר וגוף יש רק אחדות אחת. לכן האדם

הוא חלק מן העולם, אין עליונות של האדם, נזר הבריאה, הוא מורכב מאותם חומרים כמו הכל, הכל נקבע ע"י תגובות מכניות של הגוף שלי, אין אפש' להתעלות נפש – הכל תוצר של סיבות  טבעיות. זה שאני מדבר זה לא ניצוץ אלוהי שמייצר ידע ותבונה אלא רצף של סיבות טבעיים. ומה שמניע אותי זה רגשות (משהו שמניע מבחוץ את הנפש.) אנו מוצאים את עצמו בתוך החומריות של העולם, וזה סוגיה שמלווה את העיסוק המדעי. אם כך, מה זה להיות בן אדם? בעולם הדתי זה יותר

ברור, אנחנו יצורים חיים עם נפש ונזכה לחיי נצח בעולם הבא. כאן שפינוזה אומר שאנו אחד עם העולם, אין לנו שום יומרה בעולם הזה והדרך שבה אנו מפתחים דתות נובעים מצריכים קמאיים לכח, במסכת שלו הוא הופך את התנ"ך לפעולה פוליטית ולא האל התגלה ואומר לנו איך להתנהג אלא מנהיג

שפשוט רצה שיכבדו אותו.

כל זה מעלה את השאלה 'מה זה התבונה הזו'? שפינוזה מראה את הצד האפל שבזה, שגם היא חלק מן העולם החומרי. היא גם תוצר של איזה תגובות כימיות וגם היא רק כלי לשרוד בעולם ולהשיג את הדברים שאנו משתוקקים אליהם. ואז מה זה אומר שאנו יודעים את העולם? איזה ערך עודף יש לחוקי ניטון? לייבניץ הוא סוג של נסיון לתת תשובות לשפינוזה – לנסות לתאר את האדם הכרוח. את החומר כביטוי לפעילויות הרוחניות שלנו. אבל הרצון שלו לנסח את המדע שאחרי ניוטון כתשובה לשפינוזה – למה הידיעה שלנו על העולם היא בעלת ערך ולא רק אינטראקציה חומרית

ויש לו ערך מוסף מעבר למה ששפינוזה מתאר.

ככלל אנו מדברים על עולם במשבר, בחיפוש אחר מרכז כובד חדש, סיום מתמשך של המאה ה17-

(מלחמת 30 השנה.) הצורות החברתיות מחפשות דרך להגדיר את עצמן ולהיחלץ מכל מני דברים:

.1 הנרי ה4- כובש את פריז, מקבל את הקתוליות אבל נותן לקלוויניסטים חופש דתי. אבל היורש שלו כבר מפר את זה ואין ברירה לקלוויניסטים לצאת ולגלות מצרפת. זה ביטוי לכך שחוק הוא בעצם גחמה של המלך. ואיזה נסיון לייצר את המדינה המודרנית כמשהו ששולט בגורלות

של האנשים. מגיע המלך ומנסה לקבוע לכולם, יהודים, פועלים וכו.' .2 באנגליה תהליך שונה, ג'יימס השני נחשד בקתוליות. צ'ארלס השני חוזר לשלטון, הבן שלו רוצה לחכות את לואי ה,14- מביאים את הבת של ג'יימס, המלך של אנגליה נעשה גם המלך של הולנד, הוא מאוד נוטה לקתוליות ורוצה להשליט מלוכה אבסלוטית באנגליה. המאבק נגדם הוא בין הפרלמנט למלוכה למי יש כח. בעקבות התבוסה שלו לפרלמנט יש יותר כח. המלכה

מרי נותנת כח לפרלמנט ומונעת מאנגליה להפוך לאבסולוטיזם.