צריך להיזהר מהשוואה של החלוקה הזאת לחלוקה של הקסטות הקימות כיום. החלוקה פה היא ע"פ מקצועות. כאן מדובר בסכמה אידיאולוגית של הברהאמינים על העולם. הקשר בינה לבין המציאות החברתית הוא מורכב יותר. עם זאת יש פה התפתחות- גם יש פה ריבוד חברתי חדש וגם יש פה מן "גילדה" של הבהראמינים שהופכים להיות מומחים לקרבנות, לוודות וכד'.
רוב הסמהיטות הם סוג של קרבן וורבאלי- מנטרות מסויימות שאומרים אותם בצורה פולחנית
הברהאמנות זה טקסט מסדר שני, הוא מדבר על הסמהיטות- למה עושים את הדברים בצורה כזאת, הקשר בין הדברים וכד'- מעין הסתכלות על הטקסטים הקודמים. התרחקות מהעשיה עצמה ונסיון להבין אותה ולקבע אותה.
יש פה גם שינוי בתפיסת הידע (וודה)- השכבה הראשונה הוא ידע מעשי- איך עושים את הקרבן, מה סדר הפעולות וכד'.
ברובד השני שואלים למה, מחפשים משמעות- למה עושים את הדברים כך ולא אחרת.
Bandhu(s)- חיבורים, קשרים בין עולם האדם הפרטי (המיקרוקוסמוס) לכוחות המקרוקוסמיים- האלים, הבריאה וכד'. כבר בסימטות יש רמזים לכך שיש קשר בין העולמות, הקרבן למשל הוא מחבר בין העולמות. גם העובדה שהקוסמוס נוצר מפורשה (איש) מעידה על הקשר בין העולמות.
הבהראמנות לוקחים את הידע הזה ומפתחים אותו- מחפשים את הקשר בין העולמות, החיפוש הוא סביב הקרבן- המקשר. מה הקשר בין פעולת הקרבן לבין העובדה שהשמש זורחת, מה הקשר בין מזמור מסויים לבין כוחות הטבע וכד'. נוצר עולם ידע עצום ואיזוטרי. ידע לגבי הקשרים שבין הפעולות, הנוסחים, חלקי הקרבן וכד' לבין החלקים בעולם ובקוסמוס.
זה בא עם הרבה סיפורים מיתולוגיים לגבי איך נברא העולם, איך נוצרו הדברים וכד', בצורה ברורה יותר ממה שרמוז ברובד הראשון. יש מעבר חד משמעי לבריאה ממקור אחד. (דיברנו על שני מודלים של בריאה- אגוניסטי בעל שני כוחות או בריאה ממקור יחיד) אם הכל נוצר מדבר אחד, אז בכל אחד ובכל דבר יש משהו מאותו דבר שנוצר בהתחלה. החיבור בין כל חלק בקוסמוס לחלק כלשהו במקרוקוסמוס מעסיק את הברהאמנות.
עיסוק נוסף שמעסיק את הברהאמנות- העוון, המטען השלילי שנוצר בקרבן. ישנה תפיסה שהמטען הזה לא נעצר, הוא מתגלגל- היאג'מאן היה מתחלף ולכן המטען הזה היה מתגלגל. כעת מדברים על מעמד של מבצעי קרבן, לא יהיה יותר מצב של חילוף, המטען השלילי נשאר אצלם והם צריכים לדעת איך להיפתר ממנו- יש סובלימציה של מעשה הקרבן- במקום שחיטת חיות עושים פעולות אחרות, חונקים את הבהמה במקום לשפוך דם, הורגים מחוץ לטקס הקרבן, מעסיקים פועלים שאינם ברהאמינים שיבצעו את ההרג וכד'.
שלושה שלבים בהתפתחות ההסטורית
Agnicayana- בניית מזבח האש- טקס עצום של מזבח שבנוי מעשרת אלפים לבנים ויש משמעות למיקום המדוייק של כל אבן. אחד הספרים ברובד הברהאמנה עוסקים בפרטים על בניית המזבח עם התייחסות לקשרים בין המזבח לבין היקום. אחרי שלומדים איפה לשים כל אחד מעשרת אלפים הלבנים, פתאום מספר הספר הרביעי שלא צריך לעשות את זה בכלל. את כל הפעולה הזאת אפשר לעשות בלב/במיינד/בדימיון. אפשר גם לעשות את זה במילה (vac) בקרבן הוודי תמיד יש שני רבדים- הרובד של המילה- משהו שקורה בעולם והרובד של המחשבה- יש מישהו שתפקידו הוא לחשוב את הקרבן.
אז גם את המזבח, אפשר לבנות בפועל, אפשר לברוא אותו במילה ואפשר לעשות זאת ברמה מופנמת יותר- רק לחשוב אותו. זה אפילו עדיף על בניית המזבח בפועל. כל דבר שהוא פנימי יותר הוא עדיף ואפקטיבי יותר מדבר חיצוני.
בשלב העתיק, הפרה-היסטורי יש הרבה papa- "מטען שלילי" יש שחיטה של קרבן בפועל ויש הרבה תלות הדדית בין היאג'ה ליאג'אמנה. יש חלוקה בין הpapa לבין ה-sri- החלק החיובי של הקרבן. בעל הקרבן מקבל את הטוב והמקריב מקבל את הרע- לכן יש חשיבות לחילופים ויש תלות הדדית.
יש גם מעגליות- מוות חוזר- חייבים להמשיך לבצע את הקרבן כדי לא להישאר עם הpapa אבל כך יש עוד ועוד מוות. (מכאן הגיע תופעת גלגול הנשמות)
בקרבן הקלאסי יש התמקצעות, כבר לא צריך חילופים, יש מומחה לעשיית הקרבן והוא גם יודע להיפתר מהpapa- מהתוצאות השליליות שלו. יש בזה הרבה ידע טכני אבל יש בזה גם משהו מולד. עכשיו היאג'ן תלוי תלות מוחלטת בבהראמין שיעכל את הpapa.
