סיפור נוסף סאטי- הבת של דקשה, רוצה להתחתן עם שיווה. דקשה לא מעוניין בכלל כי שיווה הוא אל דוחה. זה גורם לריחוק בין דקשה לביתו ובעלה-שיווה. הם הולכים לגור בהימאליה. דקשה עושה טקס ומזמין את כל האלים למעט שיווה. לשיווה זה לא אכפת אבל סאטי כועסת. באה בלי הזמנה וכאשר אביה מדבר רעות על שיווה היא שורפת עצמה (הסאטי הראשון). שיווה כועס, מגיעה ועורף את ראשו של דקשה. ברוב הסיפורים הוא מחזיר לו ראש של עז- כי הוא עכשיו הקרבן. בסופו של דבר שיווה מקבל חלק מהקרבן (חלק אחרון, האל של השארית). גם פה יש מעשה של הרס ושימור בו זמנית. תמיד יש איזה קונפליקט בין האל הבורא לבין שיווה שמחד מתנגד ומאידך מאפשר. בחלק מהתמונות הוא מופיע עם גולגולת בידו- גולגלתו של דאקשי.
בניו של שיווה- סקנדה בעל מספר ידיים. הוא מצביא צבא האלים. הוא נשוי לשיינה- שיהיא, מילולית, הצבא. בדרום הודו הוא מזוהה עם האל הטמילי מורוגה. וגנשה, האל בעל ראש הפיל. מסיר המכשולים, אחד האלים האהובים ביותר בהודו. כל פעולה מתחילה בפולחן לגנשה. "אום נמה גנשה יה".. יש לו גם בן נוסף, עיוור. לשיווה יש מספר נשים. הפוראנות עושות כביכול סינטזה של כל הסיפורים, כל הידע. בפועל זו לא סינטזה אחת, יש מספר זרמים- שיווה ווישנו- אל מרכזי או אל של קצה.
***
עד עכשיו לא דיברנו כל כך על הדרום. דיברנו על תרבות שהתפשטה מאזור עמק ההינדוס- צפון מזרח הודו- תרבות האריה- והחלה להתפשט במרחב ההינדו-גנגתי- בין עמק ההינדוס לגנגס- לכיוון מרכז הודו. התרבות התפשטה ויצרה ממלכות, אימפריות וכד'. עיקר המרחב היה בצפון. היו להם גם מגעים עם הדרום, אבל השליטה הפוליטית- תרבותית שלהם לא הגיעה עד שם.
מה אנחנו יודעים על ההיסטוריה של אזור הדרום? השפות בו היו מהמשפחה הדרווידית- טמילית, טלגו, קנדה ועוד משהו. (בעוד בצפון מדברים שפות הינדו-אירופיות- סנקסקיט). בדרום כנראה תמיד דיברו שפה טמילית עתיקה. אחת העדויות הקדומות ביותר לדרום הודו נמצאת בתנ"ך- ספר מלכים- אנשיו של שלמה חזרו מתרשיש והביאו איתם שנהב, קופים, ותוכיים. שנהב זה כנראה שילוב של שן ושל המילה הטמילית לפיל. קוף מגיעה ממילה טמילית. והמיליה תוכיים שכנראה מגיעה מהמילה הטמילית טוקאי שזה זנב של טווסים. גם המילה אורז כנראה הגיעה מ- ארסי- המילה הטמילית לאורז. זה גם הגיוני כי האזור הדרומי הוא אזור שמבוסס על תרבות האורז.
בדרום היתה ממלכת פאנדיה- 365 כפרים- בכל יום בשנה כפר אחר אחראי לתמוך במלך. בארטהשסטרה יש דיון לגבי מסחר עם הדרום. כנראה שהיה שם סחר ענף ולכן גם החלפה של רעיונות ותרבות. היה מסחר ענף עם האימפריה הרומית, כאשר הם הפכו להיות המעצמה הימית הגדולה, יש התייחסות במדריכים הרומים לחוף הטמילי, בנוסף נמצא באזור הדרומי מטבעות רומים וכד'. כנראה שהנצרות הקדומה הגיעה להודו במאה הראשונה לספירה. בכתובות אשוקה הוא מדבר על 3 ממלכות באזור הטמילי אליהם הפיץ את הדהרמה שלו למרות שהם היו מחוץ לאימפריה שלו- פאנדיה, כ'ולה וקרלה-פוטרה. שלושת הממלכות האלו הן כנראה יחידה אוטונומית של 3 ממלכות. אחד המאפיינים של האזור הטמילי הוא הרציפות התרבותית. בניגוד לצפון הודו שהושפע מהרבה גורמים ונוצרה בו תרבות מעורבת, לדרום הודו הגיעו גלי הגירה רק בתקופות מאוחרות יותר ולכן לא היו השפעות מכריעות מבחוץ.
סיכום- יש בדרום הרחוק עולם שמתפתח בצורה עצמאית- מבחינה לשונית, פוליטית, חברתית (מנהגים אחרים), דתית, קולינרית וספרותית.
הכתובות הראשונות שיש מהודו הם כתב בראמי מתקופתו של אשוקה. אבל זה כתב שהתפתח מכתבים שמיים. יש כתובות מקבילות שנכתבו בכתב הבראמי הטמילי מתקופת המאות הראשונות לפני הספירה.
אבל ישנו קורפוס שלם- קורפוס הסנגם- שירת אהבה ושירת גבורה- ספרות גדולה, מאוחדת כנראה מהמאה השנייה או השלישית לספירה.
השירה הזאת מתחלקת לשירת הפנים- akam- שירת אהבה (העולם הפנימי), ושירת החוץ- שירת גבורה, מלחמה, פילוסופיה. בשירת הפנים הקול הדומיננטי הוא הקול הנשי. זה קצת חריג.