סתירה ראשונה באופיו של גנדי- הוא כתב המון באותה תקופה, הוא עסק רבות באפליה ההודית אבל כמעט לא מזכיר את השחורים, וגם כאשר הוא כן מזכיר אותם זה בד"כ כעלבון על כך שמתנהגים להודים כמו אל השחורים.
גנדי רואה בעצמו נציג של הקהילה ההודית בדרום אפריקה. אחד העקרונות שגנדי מפתח באותה תקופה זה ההתנגדות שלו למערכת הקסטות ולמעמד הטמאים. אפילו שזו נקודה מרכזית שהוא מפתח, המגע שלו עם הפועלים המשועבדים הוא מוגבל ביותר באותה תקופה, רק ממש בסוף בדרום אפריקה, כשהוא מגיע להנהיג אותם במאבק שלהם הוא בא איתם במגע. רוב השנים המאבקים שלו הם של האליטה ההודית באפריקה. למשל- שלא יצטרכו לבוא להירשם ולקבל מעין "אישור שהייה". אבל לקראת הסוף הוא מצטרף למאבק של הפועלים נגד מס שהם צריכים לשלם בסוף תקופת העבודה שלהם (מס ששווה למשכורת של 3 חודשים) שם הוא יושב ואוכל איתם- פורץ את גבולות הקסטות וכד'.
ההשפעות של גנדי באותה תקופה זה המסות של טולסטוי- שליטה על הגוף, ניקוי הצרכים שלך בעצמך, רסקין- מבקר החברה המתועשת והקפיטליזם, אדם צריך ליצור בעצמו את מה שהוא משתמש בו (התמונה המפורסמת שלו עם הנול) בתחילה הוא רוצה להעביר חוק שחברי הקונגרס בהודו יצרכו במשך כמה שעות לעבוד על הנול ולהכין את בגדיהם, המשטר הסגפני של התנזרות ממין שקיבל על עצמו וכפה על אשתו. את כל השיטות והרעיונות האלו הוא מביא איתו להודו בשובו ב1914. בשובו הוא קובע לעצמו שנת שתיקה- הוא צריך להכיר שוב את הודו, הוא צריך ללמוד הינדי, אבל תוך זמן מאוד קצר הוא הופך להיות מנהיג התנועה הלאומית ההודית ומה שהוא עושה זה מחבר את האליטה החדשה אל המסות וההומונים.
נמשיך עם גנדי- גישת ה-satyagraha- הפירוש המילולי הוא אחיזה באמת, יש דיונים על איך לפרש את זה. תפיסה אמיתית במשהו, הצמדות לאמת וכד'. גנדי האמין שהמאבק חייב להיות לא אלים. נראה שגם פה יש השפעה בוג'ארטית- מהג'ייניזם ומהשייוים באותו אזור שדוגלים בלא לפגוע. זה מעבר טוטאלי. הם מוכנים לשלם מחירים כבדים- מאסר, מכות וכד'. זה מכריח את הצד החזק לעמוד במצב לא נעים. קשה. אבל אצל גנדי זה לא היה רק פוליטי, הוא אימץ את ה-atyagraha כדרך חיים.
לגנדי היה גם כישרון גדול לגיוס תרומות, זה הפך אותו לבין שיח של התורמים. בומביי נהיתה מרכז כח בהקשר הזה- בעלי המפעלים בבומבי תרמו הרבה כספים למפלגה וגנדי היה צריך להקשיב לצרכים והאינטרסים שלהם ולתמרן ביניהם.
היה לו גם כישרון פוליטי מאוד טוב- לזהות את המאבק בכל תחום, כתיבה פובליציסטית מוצלחת- גם בדרום אפריקה וגם בהודו הוא ניהל עיתון שאותו הוא כתב כמעט בעצמו.
החיסרון העיקרי של גנדי היה שהוא היה מאוד ריכוזי, הוא ניהל את רוב הדברים מאוד לבד והוא לא הצליח כל כך בניהול מו"מ, הוא לא הצליח למצוא פשרות מוצלחות.
הוא התעקש שהמאבק יהיה מאבק משותף להינדואים ולמוסלמים והוא גם חשב שאחד העקרונות המרכזיים הוא שהודו חייבת להיפטר מהרעיון של הטמאים ה-untouchable שרמת הדיכוי שהם סבלו ממנה היתה מאוד דומה למה שהוא ראה כלפי ההודים בדרום אפריקה. אבל במקרה הזה זה לא הדרום אפריקאים שמדכאים אותם אלא אותם הודים איתם הוא צריך לנהל מו"מ.
באותה תקופה יש כבר מפלגה לאומית הודית- אותה אליטה.
כשגנדי חזר להודו הוא גזר על עצמו שנה של שתיקה, הוא למד מחדש את הפוליטיקה של הודו, נסע ברכבות. הוא כן השתתף בפוליטיקה המקומית, במאבקים בערים מסוימות או אזורים מסוימים אבל עוד לא פועל ברמה הלאומית. זה כן מקנה לו הכרה וכח, הוא הופך להיות סוג של קדוש, אנשים באים מרחוק לראות אותו, לשמוע אותו.
חוקיות מסוימת במאבקים של גנדי, מחזוריות מסוימת של בד"כ עשור-
זה מתחיל במאבק מוצלח של satyagraha, זה סוחף את ההמונים, ישנה התלהבות. המאבק הזה נעצר מסיבה כלשהי- אם מכניסה למו"מ או שגנדי עוצר אותו כיוון שהוא גולש לפסים אלימים או בגלל שגנדי נכנס לכלא וכד'. מתנהל איזשהו מו"מ, שגנדי בדרך כלל מנהל אותו לבד, בלי להתייעץ, והרבה פעמים התוצאה מאכזבת- הישג סימבולי הרבה יותר מהישג ממשי. בשלב זה גנדי נעלם פוליטית- אם למאסר ארוך, אם לתרגול אישי באשראם וכד', הוא נחשב מת פוליטית אבל אז הוא חוזר ומזהה מאבק חדש שסוחף אחריו את ההמונים.
