יש עוד 2 עורקים בשני הצדדים- אחד שמזוהה עם השמש ואחד עם הירח.
ההנחה היא שהאלה בכבודה ובעצמה נמצאת בכל אחד מאתנו, ממוקמת בצ'אקרה של תחתית חוט השדרה נראית כמו נחש גדול שמלפף את חוט השדרה 3 וחצי סיבובים וסוגר עם הראש שלו על הפתח של הsusumna – העורק הראשי- לכן הוא חסום. המטרה של היוגה הטנטרית היא להעיר את הקונדוליני (האלה- נחש הזאת) מהתרדמת. למה היא נמצאת במצב הזה? על פי מחזור הירח והשמש יש את הלילה האפל ביותר- בו הירח והשמש הכי קרובים זה לזה, החל מהלילה הזה 1/16 מהשמש עוברת לירח עד שהוא מתמלא ואז להפך- כל פעם חלק כזה חוזר לשמש. הירח (שבגופנו) הוא מאגר הsoma- משקה האלים. בגלל הקרינה של השמש- האמרטה- הסומה- משקה האלים המאוחסן בירח- מתחילה להינמס ומשמשת כמעין עירוי הרדמה לתוך הורידים של הקונדוליני- תהליך של התמוססות מצד אחד אך ספיגה מצד שני כי השמש סופגת לתוך עצמה- מייבשת- את האמרטה.
בלילה ה16- הלילה האפל- לפני הירח החדש- כאשר השמש והירח מאוד קרובים זה לזה הטפטופ של האמרטה נספג, מתייבש כולו, ואז הקונדליני מתחילה להיות רעבה, בד"כ לא קורה כלום, אך היוגי הבקי במנטרות, זה שיודע את מנטרות האלה ואת תרגילי הנשימה הנכונים יכול באותו רגע להחזיק את הנשימה שלו בפנים ולא לתת לאוויר לחמוק החוצה. הנשימה היא התהליך הבסיסי של חילוף החומרים ואם הוא עוצר את נשימתו האמרטה מתייבשת יותר. אם הוא הוגה את המנטרה של האלה, הקונדוליני הרעבה תתעורר מורעבת ותקפוץ דרך כל הצ'אקרות ותנשוך את הירח שנמצא למעלה ואז יש הצפה בלתי רגילה של האמרטה- תחושת עונג עילאי. גם סוף סוף כל הצ'אקרות יפעלו- העורק הראשי יפעל- היוגי יתמלא באנרגיה בלתי רגילה.
- אלכימיה- יש צד אלכימאי ביוגה הטנטרית- ראסה- תמצית או כספית איזשהו ידע מדעי אמיתי הבנוי על השימוש בכספית ועוד כמה יסודות (נציץ וצינובר- חומר אדום). מיזוג בין היסוד הזכרי- הכספית לבין יסוד נוסף, אדום- נשי- דם הוסת. מדובר בתהליכים כימיים או אלכימיים כשהמטרה היא לייצב את הכספית ולעשות ממנה מעין גלולות קטנות שנקראות gutika- ניתן לרכוש אותן בהודו. אם בולעים חלק מזערי מהן (פאלה) זה מרפא כל מחלה, 2 פאלות- מעצים את הזרע, 3 פאלות- תחושת עוצמה, 4 פאלות- מרפא קרחת, וכו' וכו' 9 פאלות- הופך את הבולע לאל, 10 פאלות הופך את הבולע לאל שיווה. מי שמצליח להחזיק גוטיקה כזאת בפה לחודש יחיה 4 מיליון ומשהו שנים. אם יותר מזה יחיה כמו השמש והכוכבים וכד'.
- כל המאפיינים האלו הפכו להיות חלק מהמערך הטקסי בכל אחד מהמקדשים. למשל יש מקדש של האל טיאגאנאג'רה (או משהו כזה) שמייצג את שיווה אך גם את המצב התודעתי הטנטרי האידיאלי. איזשהי אינטרגרציה עמוקה של התכנים הטנטרים בתוך המקדש.
דיברנו על הטאנטרה השמאלית- הראדיקלית- היא עדיין שורדת- יש שושלות של סגפנים יוגים טנטרים שמסתובבים כיחידים בהודו. אך בגדול הטנטרה כולה כמכלול פילוסופי טקסי משולב עברה מהפכה-המהפכה של הקאולה (מלשון קולה- האלה)- מהפכה שהתרחשה בקשמיר. מזכיר קצת את ההתפתחות הדת הוודית- מעין הפנמה של הקרבן- עברה מרשותם של יוגים בודדים, הזויים לרשותם של "בעלי הבתים"- החברה כולה הממוסדת- שעושים מידי פעם טקסים טנטרים (כולל הטקסטים האנטינומיים שעושים טקסים מיניים הזויים במקום שרפת הגופות- יש הפנמה, ביות של הטנטרה שהופכת להיות דת מקובלת, רגילה.
כל היסודות האלה נכנסו ל"דת המקדש" בה המקדש מהווה מרכז . כל האנרגיות הדתיות האלו בסופו של דבר מתועלות לתחזוקת החברה שבמרכזה יש מקדשים, צליינים, טקסים וכד'. מול כל אלו קמים גופים ותנועות שמוחים נגד הקבוע.
הוירה-שיווס- virasaiva- קנאי האל שיווה- שיווס לוחמניים. נקראים גם לינגאיאטס –lingayats פועלים תחת מנהיגם המובהק basava (שבא מרקע ברהמיני) מוחים נגד הסדר הקיים. נגד המקדש, הריטואל, צורת האל. סיפורים שלמים על באסאבה וחסידיו שהורסים מקדשים, או מגיעים והמקדשים נהרסים, או שהם מזיזים מקדשים ממקום למקום. הם מנתצים איקונין. הם אחת מתנועות המחאה הקיימות באותה תקופה שאינן באות מבעלי האדמות או מהברהאמינים אלא מהקסטות הנמוכות יותר שעוסקים במלאכות שונות- הפחות מיושבים מבעלי האדמות (קסטות יד שמאל- הנמוכות יותר) שחשות שהברית בין הבהרהאמינים לבעלי האדמות בעצם פוגעת בהם ומנשלת אותם- הם מוחים נגד כל מה שעומד, שיציב. הסמל היחיד שיש להם זה לינגאם קטן (סמל האל) שקושרים על גופם מרגע לידתם (למשל יש סיפור על אם שנולדו לה תאומים ולא ידעה זאת והכינה רק לינגם אחד אז היא דחתה את הילד השני- הטביעה אותו- כי לא היה לינגם עבורו) לכן ניקראים לינגאיאטס- הם נושאים את האל איתם, על גופם, בתוכם. הם יוצרים להם קבוצה, קולקטיב. כלל חשוב אצלם- הקולקטיב תמיד צודק- לא יכול להיות שכקבוצה הם טועים ולכן אם מישהו יוצא נגדם- בין אם זה המלך או אחד החסידים או מישהו מקבוצה מתחרה, קל וחומר אחד מתוכם- צריך להשתיק אותו- באלימות לפעמים- יש אתוס של סיפורי קנאות ואלימות. יש אפילו סיפורים על שיווה שמוקיעים אותו מתוך הקהילה על ידי החסידים עצמם.
המוחים הם עצמם בהקטים- הם רואים עצמם כמי שחוזרים למקור שיש בבהקטה- הרגש החזק, החיבור הבלתי אמצעי, הם מגנים על זה מפני אלו שמיסדו את זה- קשרו בשלשלות. האירוניה היא שבסופו של דבר גם הקהילה הזאת- הקבוצה שיצאה נגד הסדר החברתי- הפכו להיות קסטה נוספת- השתלבו בסדר החברתי- היום אין בהם מהקנאות או שוני מסוים.
