הפקידים הבריטים של חברת הסחר מאמצים בחום את התפיסות האלו, כך התחושה היא לא שהם משתלטים על הודו למטרות כלכליות של בריטניה תוך כדי ניצול של ההודים אלא שהם עוזרים להודים. ההודים אינם יודעים את ההיסטוריה והתרבות שלהם, אנחנו פה כדי לעזור להודים לחזור אל התרבות שלהם אותה הם איבדו. אנחנו מביאים להודים קידמה אך גם משיבים אותם לתקופה הקדומה והמוצלחת שלהם.
לשיח הזה נכנסת קבוצה בריטית נוספת- הליברליים (למשל ג'יימס מיל, מקאולי וכד'). זו קבוצה משפיעה מאוד בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19. בניגוד לאוריינטליסטים הם לא שותפים להתלהבות מהעבר המפואר של הודו, הם מסכימים שעכשיו המצב לא טוב אבל בעיניהם כל ההיסטוריה של המזרח אינה שווה ספר אחד של הפילוסופיה האירופית. לדעת מיל- שכתב היסטוריה של הודו- מאז ומתמיד היתה הודו הקבוצה המשועבדת ביותר בגזע האנושי- הם רואים בהם ציוויליזציה נחותה. הם התייחסו לזה בצורה "אובייקטיבית"- אנחנו האירופים טובים ומוצלחים יותר ואנו צריכים לתרבת את ההודים.
יש גם את המיסיונרים, הם בעלי השפעה אך לא מגיעים בצורה כל כך מאורגנת ומסודרת. במחצית השנייה של המאה ה-19 יש להם קצת יותר השפעה, בעיקר בבנגל. הם המבקרים הגדולים ביותר של ההווה של הודו. הביקורת העיקרית שלהם היא כלפי הדת ההינדית שהיא פרימיטיבית, בעלת תפיסות ילדותיות, עבודת אלילים וכד'. הם מעוניינים להציע להם את הדת המוצלחת שלהם ואת התרבות הטובה שלהם שבאה יחד איתה.
בשיח הזה משתתפים גם הודים רבים. הבריטים לא יכלו לשלוט על האימפריה שלהם לבד, עיקר המבצעים היו הודים- החל מפעילויות צבאיות, ממשל, שיפוט וכד'. רוב הכח (למעט ראש הפירמידה) היו הודים והם היו בעלי השפעה- שתי קבוצות עיקריות הרפורמיסטים והשמרנים, שניהם סוג של אליטה חדשה הודית (bhadralok)
הרפורמיסטים ההודים מאמצים הרבה מהתפיסות של האוריינטליסטים- הם חושבים שהיה לנו עבר מפואר היתה לנו תרבות שהיא לא פחות טוב ממה שהמיסיונרים ושאר האירופים מציגים לנו. אנחנו צריכים לעשות שינוי, להפסיק את המנהגים הפוגעים בנשים, הפוגעים בחלשים, הממד הפוליתאיסטי וכד' ולמצוא את הגרעין הבסיסי והנכון בתרבות שלנו ולהשאיר אותה
שמרנים- מאמינים במסורות שלהם כמו שהם, אין צורך לשנות אותם, לאמץ תפיסות שונות וכד'.
אחד הוויכוחים הגדולים ביותר באותה תקופה היה על הנשים.
מוהון רוי- 1772-1833- כלומר, הוא חי בתקופה בה השליטה בהודו היתה בידי חברת הסחר הוא וקבוצתו היו מהאליטה הבנגלית. פרנסתו היתה מעבודה מול חברת הסחר הבריטית, למרות שהחינוך המסורתי שהוא קיבל לימד אותו סנסקריט ופרסית, הוא למד גם אנגלית ועבד מול החברה, רכש אדמות וכד'. הוא היה אינטלקטואל, החל לכתוב בפרסית, אח"כ גם באנגלית ובבנגלית. מה שעוד יותר חדש הוא המדיומים בהם הוא כתב- הוא כתב ספרים, עיתונים, מאמרים בעיתונים, מכתבים לציבור, אספות וכד'. אלו פורמטים חדשים וקהלים חדשים להתייחס אליהם.
הוא יוצא נגד הריטואל ההינדי, הפולחן במקדש ובבית. כל מה שהאוריינטליסטים ראו בהם עבודת אלילים והליברליים ראו בהם אמונות תפלות. הוא חוזר לוודות ואומר שהחכמה והאמת של הודו זה הם- דברים פחות אחידים, פחות ברורים, יישות לא מוחשית וכל יכולה- לדעתו הידע הגדול הזה מוסתר מהציבור על ידי הברהמינים ובכך גרמו לציבור להידרדר לעבודת אלילים וכד'.
הוא הופך את שאנקארה לגיבור התרבותי שלו (דיברנו עליו- פילוסוף שלקח את האופנישדות וכתב עליהם פירושים, אמר שהאופנישדות הם התכלית של כל הוודות, הזיהוי של הברהאמן עם האטמן, יסודות מונותאיסטים וכד')
לכן לדעתו צריך להנגיש את הטקסטים, לתרגם אותם, להציג להודים את המסורת האמיתית שלהם. הוא גם כותב באנגלית ופונה להינדים ובכך מרא לאנגלים את התפיסה ההודית כפי שהוא רואה אותה- עם יסודות רציונאליים וכד', הוא טוען שיש בתרבות שלהם דברים הנעלים על התרבות ההודית וכד'.
אחד הדברים שצריך לדבר עליהם זה מנהג הסאטי- על פיו כאשר שורפים את גופת הבעל אלמנתו הטריה מצטרפת אליו, ונשרפת חיה על מדורת השריפה שלו (באופן וולונטרי או לא)
המנהג נקרא כך על שם האירוע בו דאקשה לא הזמין את שיווה (רודרה) לפולחן שלו ולכן ביתו סאטי (אשתו של שיווה) שרפה את עצמה.
אין ספק שהמנהג הזה היה קיים, לפחות בחלקים מסוימים של הודו, בעיקר בקסטות גבוהות יותר ואין לנו כל כך נתונים עליו, למעט מתקופת הבריטים בבנגל. למשל- עם השלטון הבריטי עלה באופן משמעותי מספר מעשי הסאטי בבנגל. התופעה היא יחסית שולית, למרות שברוב המקרים הבעל נפטר לפני האישה (נשים חותנו צעירות).
