הרטוריקות האלה חשובות, אפילו יגאל אומר כך, הוא האחרון שיגיד שלא.. אבל גם הפרקטיקה חשובה- אולי אפילו יותר.
בפועל- כל המלחמות שתיארנו הונעו על ידי אינטרסים צבאיים-כלכליים. (עובדה שרק אחרי עניין החטיפה כבשו את סינד)
במולטן למשל היה סיפור אחר- המקדש ההינדואי הושאר על כנו- ההכנסות חולקו בין הברהמינים מנהלי המקדש לבין שלטון המוסלמי- כלומר- אותם עובדי אלילים הפכו לחלק מהשלטון המוסלמי הממוסד. היו מקומות בהם המקדשים הוחרבו אך בתקופות בהם לא היו מלחמות המקדש פעל תחת השלטון המוסלמי- בתמיכתו ובחסותו. ההינדואים והתושבים הלא מוסלמים הפכו להיות בני חסות של השלטון המוסלמי.
כאשר האסלם משתלט על חצי האי ערב הוא הופך את כולם למוסלמים למעט אנשי הספר- היהודים והנוצרים. הם הפכו להיות בני חסות- יכלו לשלם מס גולגולת (משפיל) אשר מאפשר להם להמשיך לקיים את דתם במגבלות מסוימות כבני חסות שלהם. בהודו- המקום הכי אלילי שיכול להיות לתפיסתם- הם ראו שהם לא יכולים להמיר את כל האנשים ולכן הכניסו את ההודים לקטגוריית בני החסות (לא כל האסכולות הדתיות- משפטיות קבלו זאת אבל המשפיעות והבולטות ביותר כן קבלו)- תאורטית הם היו בני חסות כאשר בפועל כנראה ברוב התקופות אפילו לא גבו מהם את מס הגולגולת. למעשה תחת חסותם של המוסלמים המשיך הפולחן במקדשים, היתה תמיכה בברהמינים וכד'. התרבות לא הושמדה אלא הושפעה והשפיעה על התרבות המוסלמית.
לא הייתי בהתחלה… אבל אכבר הצליח לעשות מלא כיבושים ובנה אימפריה חזקה ויציבה.
אכבר ובניית האימפריה 1556-1605
- אדמיניסטרציה ריכוזית ויציבה ועידוד הצמיחה
אכבר משתלט על שטח בו לכל אחד יש מטבע אחר, שליטים ואנשי שררה שלא רוצים להתחלק בכח. בכל מקום יש גנרלים, אשר מקבלים אדמות ותמורתם מקבלים מס (שהולך אליהם), תמורת המס הם מספקים צבא למלך. איך יודעים כמה מהכסף הולך לצבא וכמה הולך באופן אישי לגנרל? בנוסף, איך ניתן לדעת שהצבא מוכן, מיומן וכד'? זו השיטה שהיתה נהוגה עד אז. אכבר משנה שיטה זו.
בשנות ה80 של המאה ה-16 אכבר עושה רפורמה אדירה בשלטון- הוא מבטל את כל הקצאת האדמות באימפריה ההודית. במקום זה הוא משלם את משכורות החיילים מקופת המדינה. בתקופה זו הוא מודד את האדמות בכל מקום, בודק כמה היבול של האדמות האלה (ממוצע 10 שנים- אשר נבדק מחדש כל פעם), חילק את כל האימפריה למחוזות ותת מחוזות מדד הכל במידות אחידות ואיחד מטבעות. לאחר מכן הוא חילק שוב את האדמות אבל הפעם הוא ידע כמה חיילים כל קרקע יכולה לממן. הוא גם לא נתן להם את הקרקע לצמיתות- כל כמה שנים הוא העביר את האנשים כדי שלא יתבססו ויקימו בסיסי כח.
במישור הצבאי- הוא הקים פיקוד עליון לצבא, מעין מטה כללי שפיקח על כל הצבא- עשה ביקורת, ספר כמה חיילים יש לכל בעל דרגה (mansab-dar), בדק את הכשירות שלהם.
זה רגע דרמטי בהסטוריה של הודו- עד אז אף אחד לא הצליח לעשות מהפכה אדמיניסטרטיבית. השיטה הזאת נשחקה בתקופת צאצאיו של אכבר, אבל נראה שבאותה תקופה זה עבד.
היתה גם האחדה של השפה באותה תקופה- פרסית הופכת להיות השפה הפוליטית של תת היבשת ההודית.
- הברית האסטרטגית עם הרג'פוטים
כאשר אכבר מתחיל את שלטונו מתקיים קרב צ'יטו- עיר הידנואית רג'פוטית שאכבר צר עליה, כובש אותה וטובח במגניה. נראה שהולך להיות סכסוך ואויבות ביניהם. אך בערים הבאות שהוא כובש הוא כורת הסכמים עם הרג'פוטים- כוללים וויתורים אשר שומרים על כבודם של הרג'פוטים הנכבשים ושומרים אותם כבני בריתו- למשל הם לא משלמים את מס הג'יזיה, מותר להם להיכנס חמושים לארמונו, סוסיהם לא מסומנים בסמל הקיסר, הוא לא יפגע במקדשיהם וכד'. בהמשך הוא גם נושא לאישה נסיכה רג'פוטית (נוהג שכל צאצאיו ימשיכו איתו) שהיא גם אם יורשו. כך מתבססת הברית ובמשך כל התקופה מפקדי הכוחות הגדולים ביותר בצבאו של אכבר היו רג'פוטים, הופקדו בידיהם המשימות הקריטיות ביותר וכד'. זה גם מה שאיפשר את הרפורמה של אכבר- הוא כרת מעיין ברית עם בעלי הכח הגדולים ביותר בהודו וכך הצליח לשמור שקט ממקורות אחרים.
- יחסו הסובלני לאוכלוסייה הלא מוסלמית
אכבר מוציא סדרת צווים המבטלת את הג'יזיה לכל תושבי תת היבשת ההודית, מבטל מיסי צליינות בחלקים שונים בהודו, מאפשר לאנשים לקיים את הפולחן שלהם, אוסר להמיר את דתם בכח ואיומים. חלק גדול מאנשיו היו הינדואים לא מוסלמים. אכבר מצליח להקים אימפריה בה מיעוט דתי שולט ברוב שונה. הוא עושה זאת על ידי הסבלנות שהוא משליט באימפריה וכל אחד יכול למצוא בה את מקומו.
- יצירת תרבות של נאמנות לשליט, כריזמה
אכבר הקים מעין כת דתית כזאת שהיתה נאמנה לו, היא היתה כביכול מוסלמית אך הוא היה השליט העליון והבלעדי שלה. החברים בה היו אנשי החצר ובכך היו מאוד נאמנים לו.
הודו המוגלית במאה ה-17
Jahangir- 1605-1628
Shaha Jahan 1628-1858
Auranazeb 1658-1707
אומנם כל חילוף שלטון לווה במאבקים וקרבות אך כל אחד מהם הצליח לייצב חזרה את השלטון. השלטון המשיך להתבסס על אותם עקרונות של אדמיניסטרציה, סבלנות דתית וכד'. האימפריה מתרחבת, מתעשרת.
הקצינים בצבא אכבר ולאחריו היו נשבעים כאשר קיבלו את המינוי שלהם- הם יכלו להישבע על מה שרצו- על הקוראן או על כל אל אחר.
ידוע המקרה בו מושל בנגאל (מוסלמי) העניש את פקודו על כך שאסלם קצין מסוים בתמורה לקידום
בנוסף ידוע מקרה בו כאדי מוסלמי שפט מיסיונר נצרי שהרג טווס- חיה שקדושה לדת אחרת.
