הנחת העבודה היא שהאלימות היא חלק אינהרנטי בעולם, בקרבן, בחברה וכד'. היו נסיונות שונים לצמצום האלימות, כמו למשל הפיכת הקרבן לאקט מחשבתי וכד'. אבל עדיין העולם רווי באלימות. לאדם שרוצה להשתחרר מהעולם הזה והאלימות הזו הפתרון הוא לעזוב את חיי העולם ולפרוש ליער לחיים רוחניים.
גיבורה של המהאבהרטה הוא יודהישטירה- הוא יורש העצר ואמור למלוך, זו הדהראמה שלו והוא חייב לעשות זאת, מצד שני הוא לא רוצה את זה, הוא היה מעדיף להיות סאנייסי ולצאת ליער.
לאחיו, ארג'ונה, יש גם משבר, ערב המלחמה הגדולה הוא לא רוצה לעשות זאת, מי שכן אומר לו שהוא צריך לעשות זאת זה קרישנה, האל, שאומר לו שהוא חייב להילחם.
ישנם 3 אלמנטים חשובים במהאבהרטה-
- האפיונים הפרוזאים של הטקסט- טקסט מאוד ארוך 100 אלף בתי שיר. (פי 4 מהאליאדה והאודיסאה ביחד) הטקסט טוען לגבי עצמו שהוא מעין אנציקלופדיה שיש בה הכל. המהאבהרטה מציגה את הסיפור כאמת- כך היה. כנגד המהאבהארטה יש את הראמאינה- שגיבור[ה הוא האל ראמה.
- הנימה הדומיננטית- לקרוא את כל הטקסט מהתחלה עד הסוף נחשב מסוכן, זהו טקסט שיש בו סכנה לקורא או לשומע. גם לתרגם את זה נחשב לסכנת נפשות. מסוכן אפילו להחזיק את הטקסט בבית.
- ויאסה- המחבר. זה על פי הטקסט. לפי הסיפור הוא הכתיב את זה באילתור לגאנש, האל בעל ראש הפיל אשר שבר את החת שלו וכתב את זה בעזרתו. התנאי היה שהוא יכתיב לו ברצף, בלי הפסקות, ואם הוא יפסיק לרגע הכל מבוטל. ולויאסה גם היה תנאי- שגאנש, הכותב, יבין הכל גם. ועל כן, כדי לנוח הוא היה מידי עם אומר כמה בתים לא ברורים, מן ג'יבריש כזה, ואז גאנש היה עוצר לחשוב וויאסה היה יכול לנוח.
ויאסה הוא מעין ניצול, הוא האב הגנטי של המשפחה המתפצלת לשני ענפים של בני דודים אשר נלחמים עד שכולם מתים.
המהבהרטה מסווגת במסורת כ- itihasa- כך היה, סוג של הסטוריה. בנוסף היא נתפסת ככוללת בתוכה את הכל, ויאסה, המחבר, השאיר אחריו את הכל, מה שלא קיים שם לא קיים.
במהבהרטה ישנם 5 גיבורים, בראשם יודהרישטירה, יורש העצר. המהבהרטה עוסקת בדרמה-סנקטה מצוקת הקיום, הדילמות. שאלות לגבי הערך העליון, עקרון האנרשנסיה- הצורך להמנע מנזק, לא לפגוע, לא להתאכזר ומצד שני סיפור של מלחמה עקובה מדם המשמידה את כל העולם.
במהבהרטה יש גם ערך מטה-פיזי, בא לידי ביטוי לאורך כל הטקסט אבל בעיקר בסופו. בסוף הסיפור יש מלחמה נוראה, העולם נחרב, יודהרישטירה מולך על עולם ריק. מגיע השלב שגם הם צריכים למות- כולם ביחד- כל 5 האחרים יחד עם האישה המשותפת להם דראוופטי הולכים לכיוון ההרים- לשמיים. כל אחד מהם מת בדרך. דראוופטי מתה תחילה- כיוון שאהבה את אחד האחים, אחד מבעליה, יותר מכולם. ויש שאומרים שיותר מהם היא אהבה את קרנה. אחרי שכולם מתים נשאר יודהישטירה, ממשיך לצעוד לבד, איתו מסתובב כלב, חיה טמאה, בזויה. יודהישטירה מגיע לשערי שמיים, השומר אומר לו "ברוך הבא מלך הדהרמה, חיכינו לך" הוא מסרב להיכנס בלי הכלב, וזה מזעזע, אסור. הוא טוען שהכלב הזה הוא בהאקטה שלו- ידיד, מישהו מלווה. מסתבר שהכלב היה גם הוא התגלמות של הדהרמה, שהמצב היה מבחן. יש פה עליה של ערך הידידות על שאר הערכים כמו מעמדות, קסטות וכד'. בשמיים הוא פוגש את כל אוייביו, שמתו כבר לפניו. יודהישטירה לא רוצה להיות שם, הוא מזדעזע, אוייביו שם כיוון שהם חיו את הדרך בה הם צריכים לחיות- הדרך בה חיים הקשטריה, הלוחמים. יודהישטירה רוצה ללכת למקום בו נמצאים אחיו, הוא מגיע לשאול, מקום נוראי ומזעזע, הוא לא רוצה להיות שם, אבל פתאום הוא שומע את הקולות של אחיו ואישתם והם מבקשים ממנו להישאר איתם שם, נעים להם יותר כשהוא שם. ופתאום הוא מבין שכל הדרך שעבר- הנסיון ללכת על פי הדהרמה ולשמור אותה יגמר כך, בצורה מזעזעת. והוא מקלל את הדהרמה קללה נוראית- את הדהרמה, את עצמו, את המלך וכד'. כך נגמר הסיפור.
יש גם תפיסות שאומרות שברגע הקללה האשליה מתפוגגת, שזה גם היה סוג של מבחן וכד'. לדעת שולמן הטקסט עצמו לא כלכך מאמין בזה.
יש הרבה רמאיינות. הריבוי שלהם הוא גם משהו שפנימי לטקסט. הרמאינות מתייחסות לכך שיש רמאינות נוספות. בכל זאת יש היררכיה בעולם הרמאינות- יש כאלו מוכרות וחשובות יותר. כל הרמאינות עוסקות בסיפור של ראמה וסיטה וכולם מתייחסות לסיפור שכתב ואלמיקי, חלקן משנות פרטים, חלקן אפילו הופכות את הטקסט על פניו, אבל כולן מתייחסות לסיפור הזה ובמובן הזה הוא טקסט פנימי, מהותי. למרות שהוא לאו דווקא הכי חשוב.
