יש לנו את הטקסטים הברהמינים שיוצרת תיאוריה על המציאות אך היא לאו דווקא תיאור אמין של המציאות והיא גם מובאת מנקודת המבט הברהמינית, שמובן שלהם יש אינטרס- זה יותר תיאור שלהם של איך העולם צריך להראות.
מחקר של סינדיה טאלבוט- חקרה כתובות מהמאה 12 עד המאה ה14 באזור אנדרה. שלטון kakatiy הסתכלה על כתובות של אנשים שתרמו כספים למקדש.
גילתה שבניגוד לתפיסה שבהודו אין אינדיבידואל אלא רק קסטה- אתה מי שנולדת להיות, היא גילתה שבד"כ כותבים על הישגים אישיים ולא על זהות של שיוך לקאסטה. אם זה מוזכר זה בעיקר אצל הברהמינים. לפי המחקר שלה באותה תקופה לא היו קטגוריות חברתיות מובחנות היטב למעט השושלת המשפחתית.
בניגוד למה שנהוג לחשוב- שהקסטות קיימות מאז ומתמיד ושזו מערכת סגורה ובלתי משתנה המאפיינת ומגדירה את ההודים, המחקר הזה אומר שלפחות באנגדרה באותה תקופה זה לא היה כך.
המסקנה השנייה- יש אחזור גדול מהאנשים שציינו תואר סטטוס. היום זה הרבה פעמים שם של ג'אנטי באנדרה פארדש. "בעל אדמות", "איש צבא" "רועה בקר" וכד' בגלל שיש ציון של שושלות ניתן לראות מה כתב האב ומה הבן- רואים שיש מוביליות חברתית- האבא היה בסטטוס מסוים והבן בסטטוס אחר.
כיום, כאמור, אלו תארים של קסטות ולא ניתן לנוע בינהם.
המסקנות שלה הם:
- היתה מוביליות חברתית מסוימת, שתואמת את המוביליות שהייתה בעולם המסורתי באותה תקופה.
- הקבוצות לא היו סגורות והרמטיות והשיוך המשפחתי הוא מה שהיה חשוב באותה תקופה. הגבולות של טומאה וטהרה היו בעיקר בקצוות, באמצע היתה מוביליות גדולה יותר
- הריבוד החברתי הוא חלק מקונטקסט פוליטי- לכן יש אזורים עם יותר או פחות ריבוד, תקופות שונות וכד'.
את הנתונים מהסקרים שלהם הבריטים מנתחים ומפרסמים מעין "מגדירי קסטות" הם מגדירים בכל אזור מי הקסטות הקיימות, מה הלבוש והנהגים של כל קסטה וכד'. נוסף על כך יש להם שיוך בין תפקידים לקסטות- זה יצר קרב על המשאבים- קסטה שמתאימה לצבא- החיילים קיבלו משכורות ולכן יש אינטרס להיות שייך לקסטה צבאית. אף אחד לא רוצה להיות בקסטה הקרימינאלית, יש אינטרס להיות בקסטה שראויה לחינוך וכד'. נוסף על כך הבריטים הגדירו ופרסמו היררכיות בין הקסטות. יש בירוקרטיה חדשה ושיטת שלטון חדשה והקסטות הופכות להיות משאב. זה גורם לקסטות להתאגד עוד יותר- ליצור כח שישפר את מעמדם
לדעת שולמן למעט הבעיה בשוליים- של הטמאים שאכן מופלים, החברה ההודית לא מרובדת יותר מחברות אחרות.
בשני השיעורים הקרובים נדבר על הודו המודרנית, כפי שהיא היום.
עד 1757 הבריטים היו אימפריית חופים בהודו, היתה להם השפעה אבל היא היתה עקיפה
1757-1857- חברת הסחר של הודו השתלטה על חלקים ענקיים מתת היבשת ההודית, השתתפה במשחק הפוליטי ולמעשה הופכת להיות בעלת הבית של תת היבשת ההודית. עד המרד הגדול בשנת 1857 אז מעבירה חברת הסחר את השליטה בהודו לבעלות בריטניה באופן ישיר
1857-1947- בריטניה שולטת בהודו.
בתקופה זו מתגבשת גם הלאומיות ההודית. השלטון הקולוניאלי הבריטי שלט לא רק על מה שנקרא היום הודו אלא גם על פקיסטן ובנגלדש.
1947- כשהודו קמה חילקו את תת היבשת לשתי מדינות. הודו ופקיסטן המערבית- מה שהיום הוא פקיסטן. ופקיסטן המזרחית שהיום נקרא בנגלדש.
כלומר, למעשה התגבשו שני לאומים- הלאום ההינדי והלאום ההודי המוסלמי. כל זה קורה תחת השליטה של חברת הסחר הבריטית ואחר כך תחת השלטון הישיר של בריטניה.
רשמוהון רוי ומהטמה גנדי- שני אנשים משמעותיים בהקשר של התנועות הלאומיות ההודיות.
בתקופה שחברת הסחר שולטת, המרכז שלהם נמצא בכלכותה, שם ניכרת ההשפעה הרבה ביותר של הבריטים.
Bhadralox- האליטה שקמה באותה תקופה בבנגל, מאמינה שמה שהופיע בהודו הופיע קודם לכן בבנגל. החידושים שבאים עם השלטון הקולוניאלי מורגשים קודם כל שם.
מי המשפיעים בתקופה זו? פקידים בריטים- מובאים על ידי חברת הסחר, הרבה מהם אוריינטליסטים- חוקרים החוקרים את המזרח. דיברנו למשל על ג'ונס שחקר את השפות ההודית וגילה את הקשר בין סנסקריט לשפות אחרות. גם הוא היה במקצועו הרשמי שופט. האוריינטליסטים מגיעים להודו בהתלהבות עצומה, יש שם תגליות מסעירות- הטקסטים העתיקים, השירה, השפה וכד' אבל הם גם מזלזלים מאוד בהודו של אותה תקופה- היה להודו עבר מפואר אך הוא איננו עוד. אחת השאלות המרכזיות היו למה אותו עבר מפואר איננו קיום עוד? היו כמה הסברי מקובלים
- הודו היתה תחת שלטון מוסלמי והמוסלמים דרדרו את הודו. הם מחלקים את הודו לתקופות- התקופה העתיקה, הסנסקריט, אח"כ ימי הביניים בהם היו המוסלמים ועכשיו יש את הודו המודרנית והזדמנות להחזיר עטרה ליושנה
- הברהמינים ששמרו בקנאות על הידע, הסנסקריט וכד', לא פיזרו את הידע שלהם לשאר חלקי העם והם אשמים בשקיעתה של התרבות (בפועל יש בזה מידה של אמת אבל אמרנו שגם היו כל מיני מחאות שמשתלבות בתפיסה הברמנית וכד' כלומר- זה לא בדיוק מדויק)
