המערכת הזאת היא מערכת סגמנטרית (מונח שנקבע בידי אנתרופולוג אנגלי, על סודן בכלל)-
דוג': יש שני סוגים של ברהמינים טמילים- aiyar- בד"כ עובדים את האל שיווה, ו- aiyangar- בד"כ עובדים את וישנו. מותר להם להיכנס למקדשים אחד של השני, הם בדרגה המתאימה, אבל סביר שלא יכנסו למקדשים אחד של השני. נגיד ששני אנשים נפגשים ברכבת- אחד מכל סוג. הם יכולים לזהות את זה- יש סימנים חיצוניים לכך שהם ברהמינים ויש סממנים לפלג המסוים שלהם. ה-aiyangar לא יאכל מהאוכל של ה-aiyar לעומת זאת, כנראה ל- aiyar לא תהיה בעיה לאכול מהאוכל של ה-aiyangar. ה- aiyangar- הם יותר שמרנים, הם גם לא ישיאו את בניהם לבנות של aiyar.
נגיד שיש שני aiyar- הם יאכלו אחד מהשני, אבל לא בטוח שהם ישיאו את ילדיהם ה לזה. בתוך ה-aiyar (מטיפוס הסמארטה שייווה) יש 4 קבוצות משנה- שניים מהם זה- vadame ו- barhacaranam- הם לא ישיאו את בניהם זה לזה, הראשון גבוהה בהיררכיה יותר מהשני.
אז למשל vadame זה קאסטה. רמת ההזדהות נקבעת לפי ההקשר של הסיטואציה-
אם אחד ברהמין ואחד לא, בכלל לא משנה איזה סוג ברהמין הוא. אם שניהם ברהמינים- משנה איזה סוג ברהמין וגם אם שניהם מאותו סוג משנה איזה תת סוג.
את השיעור הקודם סיימנו ב1857.
בין ה1757-1857- היו מאה השנה הגדולות של הכיבושים הגדולים של חברת הסחר הבריטית שבונה לעצמה מדינה בהודו.
1857- המרד הגדול- מאורעות של התפרצות אלימה בכל מיני חלקים של הודו נגד השליט- כלומר- חברת הסחר הבריטית. מתחיל באזור מאי ונמשך מספר חודשים, בהיקף רחב- אזורים רבים שותפים לזה. מדובר בסכנה של ממש לשלטון ההודי. חברת הסחר השתמשה בברוטליות בלתי רגילה כדי לדכא את המרד הזה (אסד בסוריה קטן עליהם)- אלימות חסרת מעצורים. המרידה התחילה בתוך הצבא, עיקר הצבא כאמור היה מורכב מחיילים מקומיים. חלקו על רקע כלכלי ומעמדי- החיילים המקומיים היו במעמד נמוך בהרבה מהקצינים הבריטים. בנוסף היה לו רקע דתי- לשימון הנשק השתמשו בשומן מן החי- המוסלמים חשבו שהוא שומן חזיר, ההינדים חשבו שהוא שומן פרה. נהיה בלגן.. באופן כללי היתה תחושה שהאדם הלבן בז לאדם ההודי ומתנשא עליו (מה שאכן היה בהרבה מהמקרים) וכמובן גם היו אינטרסים של האצולה הישנה.
קבוצות המרד שמות את השליט המוגולי לעמוד בראשם- הוא בעיקר דמות סימבולית, הוא כבר בן 80 ולא רואה.
על מנת לדכא את המרד, האנגלים השתמשו בלוחמים מהפאנג'ב. בגלל סכסוכים ביניהם הפאנג'בים שמחו להשתתף בסכסוך.
כעבור כמה חודשים חברת הסחר הבריטית מצליחה לדכא את המרד- זה עולה בדם ומשאבים רבים, זה הרגע בו החברה הפרטית מוותרת על הודו ומוסרת אותה לממשלה. מי שמשלם את המחיר אלו הנכבשים.
1857- מסתיים השלטון של חברת הסחר של הודו והודו הופכת להיות נשלטת באופן ישיר על ידי הכתר הבריטי. זה הרגע בו הבריטים מנסים להסיק מסקנות- המרד הזה זעזע אותם, הפתיע אותם, לא עלה בדעתם שמרד בכזה סדר גודל יכול להיות, לא היתה להם תוכנית פעולה למצב כזה.
במאה השנה שהובילה ל1857 חברת הסחר חושבת בעיקר על קרקע ומיסים, הם רוצים להשתלט ולספח כמה שיותר שטחים ובכל אזור למקסם את הרווח ממיסים- יש להם שיטות פעולה שונות באזורים השונים על מנת למקסם את הרווחים.
אחרי 1857 מה שמעסיק את המדינה בעיקר זה כבר לא קרקעות אלא אנשים. זו מדינה עם אוכלוסייה עצומה, והבריטים עסוקים בשאלה של אוכלוסיות נאמנות ולא נאמנות- את מי כדאי לגייס, את מי כדאי לשלוח למוסדות השכלה. הבריטים מייצרים סוג של אתנוגרפיה- איזה סוג אנשים יש בהודו, מה הם אוכלים, מה הם לובשים, עם מי הם מתחתנים וכד'. פתאום הנושא של הקסטות, שעד אז לא ממש עניין אף אחד, לא היה הפריזמה דרכה ראו את החברה ההודית. פתאום הבריטים הופכים את הקאסטה למילת מפתח ולפריזמה המרכזית בחשיבה על הודו. הם יוצרים תפיסה מסוימת של הקסטות. בהמשך הם ישלחו סוקרים לכל בית לברר מה שפת האם, מה הדת, מה מנהגיהם וכד'. לעצם איסוף האינפורמציה יש השפעה משמעותית על המציאות.
השאלה היא איך אפשר להבין מה היה קסטה לפני 1857. איזה מקורות מידע יש לנו להבנת החשיבות החברתית האמיתית בהודו המסורתית- לפני השינוי הגדול שהבריטים חוללו.
