המרכיבים שמחפשים בכל מקדש טמילי גדול. גם במקדשים הקטנים יש את זה במובן מסוים.
השלישיה החשובה ביותר- עץ, אבן ומים- בלי זה אין מקדש.
אבן- היא מייצגת את האל עצמו, לפעמים מפוסלת בצורה מסוימת. הדחיסות האינסופית, הכל.
עץ- חולית הקישור. כל מקדש כזה טוען שהוא מרכז העולם. העץ הוא הציר המקשר בין העולמות- העולם שלנו, עולם האלים למעלה ועולם הנחשים והשדים למטה. מהמקדש יוצאים למסע ולכן חייב שיהיה בו נקודת חיבור לכל העולמות.
מים- תנועה. מקדש הוא מקום של תנועה אינסופית.
יש פה מתח בין תנועה (מים) לסטטיות (אבן).
לכל מקדש יש סיפור, טקסט בד"כ משהו על הזוגיות בין החלק הזכרי והנקבי של האל- הוא והאלה. בד"כ האלה היתה שם קודם והאל הגיע לשם והזדווג איתה.
כלומר- בכל מקדש יש גם אלה.
בכל מקדש יש "מטבח"- כיוון שיש לתת לאל לאכול. האוכל של האל בכל מקדש משתנה.
כמעט תמיד יש גם אל נייד, מעבר לאל הנייח שבמקדש. בד"כ עשוי מתכת. הוא מוצא החוצה פעם בזמן מסוים. יש פה מתח בין הרצון לקבע את האל- להפכו לנגיש תמיד לבין הצורך שהאל יהיה נייד, בתנועה.
המלך ראג'האג'ה-צ'ולה שמע את ההמנונות של שלושת הקדושים הטאמיליים. הוא רצה למצוא את השירים. שלחו אותו למקדש מסוים ואמרו שיש בו ילד שבדבקות שלו מצליח להאכיל את האל גאנש, ומצליח לגרום לו לשיר את המזמורים הוודים. אולי הילד יצליח לעזור לו למצוא אותם. והוא הלך לנמבי- אותו ילד והילד שאל את גאנש וגאנש אמר שבמקדש יש דלת סגורה ומסומנת בחתימת כף ידם של שלושת המשוררים של הטוואם, מאחורי אותה דלת נמצאים הטקסטים. המלך יצא לשם והברהאמינים אמרו לו שהדלת נעולה וניתן לפתוח אותה רק אם שלושת הקדושים יבואו ויפתחו אותה. מיותר לציין שהם מתו כמה שנים קודם. אז המלך ארגן פסטיבל גדול ונשאו בו דמויות של שלושת הקדושים ואז הדלת נפתחה ומאחורי הדלת היו הכתבים אבל הם נאכלו על ידי טרמיטים ואבק. המלך היה עצוב אך בת קול אמרה לו שלא ידאג כי חלק מהשירים- החלק החשוב- נשאר. והוא גם הצליח למצוא אישה שהיתה צאצאית של אותו אדם שהלחין וסידר את השירים וכך הצליח לשחזר גם את הלחנים שליוו את זה. כך יש בידינו את אותו טוואם שהוא אומנם חלק ממשהו גדול יותר.
יש פה איזה מימד חתרני שקיים בבהאקטי. היחיד שיש לו נגישות אל האל הוא לא איזה מלומד גדול אלא דווקא איזה ילד עם העוצמה הרגשית המתאימה, היחיד שיוצר קשר בלתי אמצעי עם האל. מצד שני יש פה אספקט מיינסטרימי- קשר לממלכה. קהילת הבהאקטי, הברהאמינים, הקדושים המקוריים והמלך חוברים יחד, יוצרים פסטיבלים- נוצר איזה קשר פוליטי-דתי. תנועה מרכזית של המדינה.
יש לנו 3 שלבים גדולים בהתפתחות של הבהאקטי
- זמרים נודדים שעוברים בין המקדשים ושרים מליבם אל האל
- קנוניזציה, סידור המזמורים, כתיבת הביוגרפיה של הכותבים
- המיסוד. שלב מקביל למדינת הצ'ולה.
מדינת הצ'ולה- המאה ה7 לספירה עד סוף המאה ה- 12. זמני השיא שלה הוא המלוכה של רג'אהאג'ה-צ'ולה (985-1014)ובנו ראנג'נדרה-צ'ולה (1014-1044)
אחת משלושת המדינות הגדולות של הדרום אותם הזכיר גם אשוקה.
המלך הראשון מטווה את גבולות המדינה על ידי בריתות שהוא עושה עם שליטי האזורים הסמוכים. הוא מניח את היסודות הכלכליים והצבאיים למדינה העתידית. הוא גם בונה את המקדש הגדול. שנקרא גם "המקדש של האל של המלך ראג'האג'ה-צ'ולה". בנו עוסק בקרבות גדולים ואמביציוזיים יותר. הבן שלח משלחת שהגיעו עד אזור בנגל. זה לא אומר שהיה שם כיבוש אמיתי שכלל שליטה באזורים האלו אח"כ אלא יותר מעין מסע ביזה שנועד בעיקר בשביל השלל. הם גם הגיעו עד נהר הגנגס והביאו אותם איתו בכדים.
ראנג'דרה-צ'ולה בנה עיר מקדשים שנקראת גאנגאי-קונטה-צ'ולה- פוראם. Gangaikotacolapuram- "העיר של הצ'ולה שהביא איתו את הגנגה". כנראה שהיה שם איזה ניסיון ליצור איזו בירה חדשה.
שני המלכים האלו השאירו אחריהם כתובות ענק שמהללות אותם. חלקן בסנסקריט. בכתובות מסופר על ההישגים הצבאיים שלהם- שהם כבשו את כל העולם- עשו digvijaya- הגיעו לכל 4 הכיוונים. עשו מעין העברה של הצפון אל תוך המרחב הדרומי (הביאו איתם את הגנגס)
