סולטנות דלהי- 1206-1526- מדינה או נכון יותר 5 שושלות של סולטנים שישבו בדלהי. בתקופה זו התגבשה בדלהי סינתזה ייחודית של תרבות הינדואית-איסלאמית. עד היום ניתן לזהות בתרבות ההודית של צפון הודו אלמנטים משתי תרבויות אלו.
השושלות הן הממלוקית (אייבק ובנו אילתותמיש), קהילג'י (אלאהדידהיג'ני או משהו כזה), טוגהלאק, סאייד ועוד אחת שפספסתי
כמו שהיו ממלוקים במצריים ובטריטוריות שהם כבשו (ירושלים לדוגמא), היו גם ממלוקים ממקומות אחרים- עבדים שנקנו או נחטפו על ידי אמירים שונים, גודלו וחונכו אצלם ופיתחו נאמנות מוחלטת לאמיר. בד"כ קיבלו הכשרה צבאית. יש תיאוריה שאומרת שבמאה ה-16- קריסת השושלת הממלוקית קרתה בעקבות כך שאויביהם החלו להשתמש בנשק חם. הממלוקים האמינו באומנות לחימה אצילית- לא יפה להרוג עם נשק חם- הרבה יותר מוצלח לעשות את זה בשיטות קלאסיות כמו חרבות או קשתות.
לאחר שהם השתלטו על אזורים רבים בצפון הודו והרחיבו את גבולות המדינה שלהם הם החלו להגלות אוכלוסיות ממקום למקום. מאז תקופת הגופטה לא היתה מסגרת מדינית גדולה וממוסדת כמו אותה סולטנות דלהי תחת אלאדין מה שמו מהשושלת השניה. פה יש ניסיון לייסד סדר חברתי-פוליטי-כלכלי חדש עם מרכז חזק ושליטה ישירה על הפריפריה הקרובה למרכז. יש פה אליטה שלטונית זרה (דוברת טורקית כותבת פרסית), זו אליטה צבאית אשר מתחתיה יש שכבה של מתווכים שונים (פקידי מס, שליטים מקומיים, בריונים מקומיים) שאחראים על כך שחלק כלשהו מהיבולים והכספים יגיע למרכז. היה פה ניסיון לסלק את השכבה המתווכת ולהנהיג שליטה ישירה על הפריפריות השונות. זה ניסיון שלא האריך ימים. יחד עם זה היה ניסיון לעשות רפורמה מוסרית מוראלית. אותו אלאדין חילג'י החליט שכולם- במרכז ובפריפריה- צריכים להיות מוסלמים טובים והוציא צו שאסור לשתות יין. הם לקחו את היין במדינה והשקו בו את הפילים- ההיסטוריונים מדברים על תקופה של כשנתיים בה הפילים היו מסטולים ומבסוטים. היה ניסיון לאגור מזון במאגרים ענקיים במרכז לתקופות בהם לא יהיה אוכל (נחשב לפלא שתמיד היה שם אוכל).
הדלהי של היום זו דלהי מתקופה זו- כמו בירושלים- אי אפשר להסתובב בדלהי בלי להיתקל במונומנטים מתקופה זו.
מדובר באנשים דוברים טורקית (מדברים שפות טורקיות שונות) בהתחלה גם כותבים טורקית אבל כתבו פרסית כיוון שפרסית בתקופה זו היתה שפת הציוויליזציה האסלאמית הגדולה- עד לפני כמה שנים פרסית היתה אחת השפות הגבוהות בהודו. האנשים האלו היו מחוברים למשאבי התרבות בשפה הערבית- למשל הלמדנות האסלאמית בענפיה השונים. היה המון ידע תרבותי-מדעי בתחומים שונים אצל ההודים, פתאום זרמו לשם תחומי ידע שונים- כגון גאוגרפיה, פיזיקה וכד'.
אלקבירי או משהו כזה כתב המון דברים על הודו של אותה תקופה.
יחד עם כל אותם מדעים נכנסת להודו גם ההיסטוריוגרפיה האסלאמית. אלבירוני אומר שההודים לא אוהבים היסטוריה- שואלים אותם שאלה מסוימת הם ישר ממציאים סיפור פנטסטי. זה לא נכון, יש להם כתבים היסטוריים. אבל באותה תקופה נכנסת ההיסטוריוגרפיה האסלאמית ומתחילים לכתוב את ההיסטוריה של הודו במסורת האסלאמית-פרסית הישירה.
אמיר ח'וסרו- 1326- כתב פרסית, 5 דיוואנים- אוספי שירים ועוד כתבים ויצירות מסוגים שונים. כאמור הרוב בפרסית אך חלקם בהינדאוי או בערבוב ביניהם. (המורה שלו- ניזאם אדין אוואי). כנראה שהינדואי היתה שפת האם שלהם- סוג של הינדי קדומה- לא כל כך דומה להינדי של היום. הוא היה סופי.
הפריחה של סולטנות דלהי היא בצל הפריחה המונגולית- דווקא בגלל שהמונגולים כבשו את המרכז המוסלמי בבגדאד והרסו אותו מהיסוד פליטים רבים חשובים ואנשי רוח מגיעים לשם. בנוסף החליפות מועברת לשם.
אמיר חוסני גם כתב שירה לוקאל-פטריוטית- כמה הודו היא המקום הטוב ביותר- הם לא רק הופכים למרכז אלא גם רואים בעצמם מרכז.
הפער בין הרטוריקה לפרקטיקה
