ניתן גם לערב את הנופים ולהגיע לדקויות ספציפיות יותר.
יש עוד 2 מצבים, קצת שוליים בשירת הסנגאם- אהבה חד צדדית (מתאר בעיקר את האהבה לאל, מופיעה יותר בשירה המאוחרת יותר). והקטגוריה הגדולה- אהבה לא מתאימה, לא הולמת.
השירים האלו כמעט ונשכחו. מייסד המחקר המודרני של הספרות הדרום הודית והטמילית היה צריך למצוא אותם ולגלות אותם. הוא היה תלמיד של המשורר הגדול ביותר במאה ה-19. הוא למד הכל. וכאשר מונה למרצה באקדמיה הוא פגש אדם חובב טמילית. החובבן שאל את המרצה מה הוא למד והוא אמר לו שהוא למד הכל, וזה נכון, המורה שלו לימד אותו הכל, הוא היה מומחה. והוא התעקש שהוא יפרט לו מה הוא למד. הוא עשה זאת אבל החובבן לא התרשם. החובבן שאל אותו מה זה שווה ושאל אותו אם הוא למד טקסט מסויים, שזה טקסט עתיק, המרצה אמר לו שהוא שמע על הטקסט אבל הוא אבד ואותו חובבן הביא לו כתב יד שלו. מאז הוא הקדיש את חייו לחפש ולחשוף את הספרות הקלאסית.
המסורת מתייחסת למעבר לספרות החדשה-
בעיר מדוראי המלך יצא לטייל בגינתו והשתכר מניחוחות הפרחים ורצה לדעת איזה ניחוח מתוק יותר- ריח הפרחים או ריח שערה של אשתו המלכה. המלך לא ידע להכריע בשאלה. העמיד שקית מלאה מטבעות זהב בכניסה לסאנגם- האקדמיה ואמר שהמשורר שידע לחבר שיר שיכוון לרעיון הנסתר שבדעתו יקבל את הכסף. באותה עיר היה ברהאמין עני שרצה להתחתן ולא היה לו כסף. הוא נכנס למקדש האל וביקש שהאל יתן לו שיר שיקלע לדעתו של המלך. השיר מיוחס למשורר בשם איראיינאר- האלוהים. המלך אישר שזה אכן השיר. נקיראר- זה שפירש נכון את הסוטרות של הדקדוק, היה נשיא האקדמיה, עצר את המלך ואמר לו שיש פגם בשיר. הברהאמין העני רץ למקדש ואמר לאל שהוא הביא לו שיר פגום. האל כעס, יצא מהלינגם שלו ושאל מי מטיל דופי בשיר שלו. נקירר אמר שזה הוא ושהבעיה היא במשמעות- לשערן של הנשים אין ריח משל עצמו אלא בגלל הפרחים שהן מקשתות אותו. שיווה כעס ושאל אם זה נכון גם לגבי האלות בשמיים נקירר אמר שכן, שיווה שאל אם זה נכון גם לגבי האלה אותה נקירר עובד (נקראת זאת שמתוכה נודף ריח החכמה)- נקירר אמר שכן. שיווה כעס, פתח את עינו השלישית והחל לשרוף אותו. נקירר אמר שאפילו אם הוא יהיה האל שכל גופו עיניים עדיין טעות היא טעות. שיווה המשיך לשרוף אותו, כדי להציל עצמו הוא קפץ לבריכת הלוטוס המוזהב וכשיצא משם היה במצב של אמנזיה, שכח כל מה שידע. וחיבר בספונטניות שיר הלל לשיווהß יש פה נקודת מעבר- יש חשיבות לדקדוק אך התעלות מעליו לשירה רגשית יותר.
מצב של חתונה, לקראת סיום הטקס החתן רואה זקן המתקרב לבימת הטקס והזקן טוען שלא ניתן להמשיך את הטקס- החתן אינו יכול להתחתן כיוון שהוא עבדו ומוציא מסמך כתוב על עלה דקל שמוכיח שהחתן הוא עבדו. החתן טוען שהוא משוגע וקורע את המסמך, הזקן אומר לו שמה שהוא עשה רק מוכיח את הטענה שלו. יש פה מצב של פירוק המציאות, הזקן גורר את כולם לבית המשפט על מנת לפשר את העניין. יש פה עניין של מהפך- כאילו כל מה שהיה עד עכשיו, היציבות שהיתה כבר אינה קימת ומתחילים לחול חוקים חדשים. החתן יוצא אשם- ביהמ"ש קובעים באופן נחרץ שהחתן הוא עבדו של הזקן. הסיפור הזה הוא סיפורו של סונטראר ולפי הסיפור הזה זה רגע ההמרה שלו להיותו חסיד של האל שיווה- שהיה אותו זקן. הזקן גרר אותו למקדש ונעלם חזרה לתוך הלינגה שלו ואמר לו תשיר לי שירים בטמילית. סונדרר שואל איך לשיר לו ושיווה אומר תשיר לי בשם בו קראת לי קודם- "משוגע".
בהקטי- מילה סנקריסטית מהשורש bhaj- לדבוק, לסגוד, לעבוד את האל. החל מהמאה ה3 לספירה יש מסורת של דבקות באל אחד, בדגש מובהק על הנוכחות המקומית שלהם, על הצורה בה הם מופיעים במקדש הנוכחי. יסוד גדול בבהקטי הוא שהאל נגיש למאמינו. יסוד גדול נוסף הוא הדגש על היחס האמוציונאלי העמוק בין האל לבין הבהקטה- החסיד. הבהקטה שם דגש גדול על טיפוח הקשר הרגשי הזה- פעמים הוא מופיע בתור אחד מהוריו שדואג לו, בתור אהוב או אהובה. דגש חזק מושם על עוצמת הרגש. אפילו רגש שלילי חזק כלפי האל (למשל שנאה) יכול ליצור תפיסה נכונה של האל.
יש איזו התפתחות בתרבות-
הדרך- דרך הקרבן- מתרבות נוודים על מרכז נודד, אלי טבע, עולם שרוצים לחיות אותו אבל יש בו אלימות מובנת. שלב שני- הדרך של הידע- המשבר שבא עם האופנישדות, ניסיון להפנים את הקרבן ושלב שלישי- הבהקטי- משהו שקשור לסינתזה.
פה יש אלמנט של סינתזה בין שלבים שונים, מעבר לאל אחד, ראשי, ניסיון לסנתז בין המוחלט של האופנישדות והיוגה למשהו מוחשי יותר כמו הלינגם של שיווה. יש כאן מודלים של אלים שהם מושא לפולחן (כמו ראמה או קרישנה) ומודלים של בהקטא- כמו האנומן או לקשמנה במקרה של ראמה טו ארג'ונה וקרישנה בבאגאבהווגיטה.
הבדלים בין הדרך עד עכשיו לבין הבהקאקטי-
אין דגש על הרגש החזק, זה לא משהו שעולה או נידון. גם מה שהיה עד עכשיו היה הרבה יותר רציונלי, תלוי בהתכווננות ומיקוד ולא אהבה הדומה לאהבה זוגית, או אהבה הורית. אין גם דגש חזק על המקומי. יש התייחסות לאווטרות שונות אבל זה לא מודגש כמשהו ספציפי, מקומי, שנמצא בדיוק במקדש הזה והזה וכד'.
משל המים- המוחלט של האופנישדות כים- לא ניתן לשתייה, המוחלט של היוגה כמים הנמצאים בצמחים- גם לא ניתן לשתייה, האוותרות- נהר שחרב- פעם היו שם מים. לעומת האל בבהקטי- אגם- מים נגישים- ניתנים לשתייה- חיבור ישיר אל האל. יש פה תופעה תרבותית חדשה שנולדה בדרום הודו, זו לא השפעה צפונית, וזה השפיע על כל הודו. היום יש בהקטי בכל הדתות בהודו- יש גם בהקטי בודהיסטי וכד'. יש פה מעבר משירה שהיא חילונית ברובה לשירה שהיא דתית, כמעט מונותאיסטית.
